בחודשים האחרונים, לצערנו, אנו שומעים יותר ויותר על מקרי התאבדות. המציאות הקשה בישראל גובה מחיר נפשי כבד: לוחמים המתמודדים עם פוסט-טראומה, ואזרחים שחוו את המלחמה בעוצמה שהותירה חותם עמוק על נפשם. כמי שאיבדה חברה קרובה שהתאבדה לפני כמה שנים, חשוב לי להאיר היבטים של אובדן בעקבות התאבדות - ולהראות כיצד הוא שונה מאובדן הנגרם מכל מוות אחר. כאשר אדם קרוב הולך לעולמו, הרגש הראשון שעולה הוא בדרך כלל צער עמוק וכאב על החוסר. אך כאשר מדובר בהתאבדות, רגשות נוספים נכנסים עוד לפני העצב או משתלבים בו. הראשון שבהם הוא תחושת האשמה - לא הייתי שם מספיק בשבילה. יכולתי לעשות יותר. מה היה קורה אם הייתי מתקשרת כמה דקות קודם? אם הייתי קופצת לבדוק מה שלומה? אם הייתי חברה טובה וקשובה יותר - זה היה נמנע. לצד האשמה מתעורר גם כעס. כעס על כך שהיא לא חשבה על הסביבה, עלינו, על ההשלכות של המעשה. המחשבה שאילו הייתה מצליחה לעצור לרגע, לראות שאולי עוד יכול להיות טוב - זה לא היה קורה. הידיעה שבסופו של דבר זו הייתה החלטה שלה, ושהיא זו שביצעה את המעשה, קשה, מכעיסה ומטלטלת. יש גורם נוסף שמייחד את האבל על מוות מהתאבדות: ברוב המקרים קדמה למוות התמודדות נפשית ארוכה וכואבת. מחלה נפשית, דיכאון או פוסט-טראומה משנים לעיתים את האדם ואת הקשר שלו עם סביבתו. לעיתים אני רוצה לזכור אותה כפי שהייתה לפני הדיכאון והפוסט טראומה, כי הזיכרון שלה עם ההתמודדות הנפשית לפעמים פשוט כואב מידי. גם המקום של קבלה מהחברה מצומצם יותר, נותנים מקום למי שנהרג בקרב, ולמי שנפטר מהקרב הנפשי אין מקום בציבוריות הישראלית. אצל אדם שמתאבד, הרבה פעמים אחרי המוות שלו זה מה שזוכרים - את ההתאבדות. הייתי רוצה שכחברה נשתדל לזכור אותם, את האנשים שהם היו. שרגע מותם לא יגדיר את כל חייהם. אל תישארו לבד - היכנסו למתחם "קצת אוויר" לחיבור לסיוע נפשי בצל המלחמה, כלים וסיפורים אישיים. במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - דברו איתו, עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים: ער"ן בקו החם 1201 או בוואטסאפ 052-8451201