רס"ן איתן בלחסן נפל בקרב גבורה בלבנון בשנת 1999, בן 30 בנופלו. הבחור הצעיר והחייכן, שהיה מפקד סיירת צנחנים, גדל להורים יוצאי צפון אפריקה - מרוקו וטוניס. שתי מדינות שבהן, בשנות ה-50, ההורים הצעירים חלמו על מדינת ישראל החדשה והחלוצית, כדי להיות חלק מהפלא הזה. הם שמרו על המסורת; איתן היה חניך בבני עקיבא, וכמוהו דור שלם של ציונים, בנים להורים שעלו מצפון אפריקה וראו את התגשמות החלום. "והיינו כחולמים", נהגו לומר העולים הצעירים, חדורי הרוח הציונית, בזמן שהאונייה עשתה את דרכה לנמל חיפה. זה היה בשנות ה-50 וה-60. כולנו התגייסנו, לא שאלנו שאלות, לא חשבנו לרגע שיש סתירה בין האמונה לבין התרומה לביטחונה של המדינה. שלושה מאחיי, שעלו ארצה בנפרד בלי ההורים, התגייסו לצבא והיו חיילים סדירים במלחמת יום כיפור, והוריי, שהגיעו רק שלוש שנים לפני כן, לא פקפקו לרגע מהי שליחות ציונית - חובה ציונית כאזרחי המדינה היהודית העצמאית אחרי 2,500 שנות גלות. עיקר גאוותנו היה על הספרא והסייפא. דור של מפקדים עזי נפש קם בצבא, וכולם בנים של יוצאי מרוקו בפרט ומדינות ערב בכלל. איתן, שנולד ברמות נפתלי, מהווה עד היום מודל לדור שלם של קצינים שגדלים על עוז רוחו ומנהיגותו. על החרב ועל האמונה. ואז באה הפוליטיקה, באה השררה, באה הבטלה, באה התאווה לשלטון, באו הביזה ואובדן הבושה - והכול התהפך. מוסדות חינוך שקמו במיוחד בכספי המדינה הפכו חממה לדור שלם שחי על חסדי הקצבאות. אין יותר תורה ועבודה. יש עבודה בעיניים בחסות התורה. אם הרמב"ם היה מפרסם את משנתו בתקופה ההזויה הזאת, היו מגרשים אותו בבושת פנים. היו מכנים אותו בוגד. אותו גאון ספרדי כתב על הסכנה לתורה בבטלה המוחלטת, כפי שהיא באה היום לידי ביטוי בבני הישיבות שגזרו על עצמם ועל מדינתם. אין סטייה גדולה מזו מהרוח היהודית הספרדית, מרוח חכמי מרוקו, שאיש מהם לא דיבר כמו הטירוף החסידי המזרח-אירופי. המצאה יהודית משיחית מופרכת, שרואה בהרס ובחורבן את תכלית חייהם, בשל האמונה המטורפת שזה מה שיחיש את בואו של המשיח. לצערי הרב, כמי שנולד לשושלת רבנים במשפחה - טולדנו מצד אימי וברדוגו מצד סבתי - דבר לא נשאר מהרוח הזאת. אני רואה את הפגנות המתנגדים לחוק הגיוס, והזרם הקיצוני ביותר והאלים ביותר מגיע דווקא מהזרם הספרדי, והכול כדי להראות לחרדים האשכנזים שהם ראויים להיקרא חרדים "בזכות" נחישותם נגד חוק הגיוס. התחרות כבר אינה על עולם התורה או על עולמה הרוחני של היהדות ועם ישראל; התחרות היא מי יישא דברים קיצוניים יותר ומי יאיים על דור שלם לבל יראה עצמו חלק ממדינת ישראל. הגענו למצב מטורף: הסבא היה קצין לוחם בשנות ה-60 וה-70, והנכד אינו מגיע לבקרו כי הוא ציוני ותולה את דגל ישראל ביום העצמאות. זו התמונה העצובה ביותר במלאת 78 שנה להקמת המדינה. הדת הסובלנית ביותר, שהייתה אמורה להוות גשר בין החילוניות לחרדיות, הפסידה את עולמה לכת משיחית שנולדה רק לפני 150 שנה ומאיימת לשרוף היסטוריה של אלפי שנים. אני מתבייש שזו המורשת של יהדות מרוקו: לשרוף את דגלי ישראל ולנופף בסיסמאות "נמות ולא נתגייס". התקווה היחידה שתציל את היהדות המפוארת הזאת היא שתקום כאן ממשלה על טהרת הציונות בלבד, שתשקם את כל ההריסות, שתחזיר עטרה ליושנה, ותמשיך את המורשת של משפחתו של רס"ן איתן בלחסן ז"ל. אני מתפלל בשביל העדה שלי שליברמן, איזנקוט, בנט, לפיד, גולן ודור צעיר ומבריק מבני עדות המזרח ייקח את המושכות לידיים וייתן ביטוי אמיתי ונכון למורשת הספרדית. זו ההזדמנות האחרונה, ואם נפספס אותה חלילה, אני חושש מאוד שתתחיל הספירה לאחור של המדינה הציונית. הפעם זה מאבק קיומי; הפעם זה חייב להצליח.