רומן חדש של ציונית פתאל-קופרוואסר - 'בשבילה אתה נהר'. הספר נקרא בשקיקה - והקוראים יוצאים במסע חוצה דורות. אנו בהפלגה מרתקת בעקבות משפחה שעושה את הדרך מן הגלות אל מחוז החלומות, אל ארץ ישראל. אנו יוצאים מבגדד של ראשית המאה העשרים, ובעיקרו של המסע אנו נלווים לאמירה אם המשפחה - והציר המרכזי של העלילה נושא את הכותרת 'מגולה לגאולה'.
'בגדול' זה מסע מעורר השראה, מסע אישי, נשי ולאומי, זו הגשמה של חלום עלייה, והלב יודע כי סיפורה של אמירה הוא סיפור של רבים. מה פלא, שהסיפור של אמירה מתואר על-רקע ההיסטוריה של יהודי עירק. הנהר השוצף ייקח אותנו מן הגולה אל האתגרים בארץ ההבטחה.
ציונית מצליחה ברומן זה להחיות ילדות ונעורים בבגדד של ראשית המאה העשרים. מרגש לצאת לדרך במנהרת הזמן ולחזות בהיסטוריה הסוערת, בעליית הלאומנות בעירק והתגברות העוינות כלפי היהודים. בעבר סיקרתי את ספרה הראשון של המחברת 'התמונה שעל הקיר', ומתחייב גם מחקר משווה לעקוב את נפלאות הכתיבה של ציונית פתאל קופרווסר.
הספר החדש עוקב אחר אמירה, אֵם המשפחה, ומשרטט את חייה על-רקע ההיסטוריה של יהדות עירק. חייה של אמירה אֵם המשפחה הן צוהר לעקוב אחרי חיי הקהילה - אנו עדים לתהליכים המשנים את מצבם של יהודי בגדד: מתחים ותקופות של פחד בקהילה היהודית, מאבקים פנימיים בין תומכי הציונות ומתנגדיה. הכתיבה חיה את הדרמה הסוערת המטלטלת את גיבורי העלילה: אנו חשים שזו שיירה שנאבקת ברוחות, זה לא קל: תחושת חוסר הביטחון הולכת ומתגברת - ואמירה כסמל מעידה על העיקרה. הקשיים והימים המרים קורים לצד געגוע לארץ ישראל.
מסע נפשי שראשיתו כיסופים
אין ספק, הרגש, החלום, הגעגוע, הפחד - מסכת הרגשות הופכת את הקריאה למסע נפשי. העלילה אינה רק צירוף פעולות שקורה בהווה. מעל כענן לפני שיירת היוצאים ממצרים יש כיסופים שאינם פוסקים. הם משפיעים על חייה של אמירה, ואלה הופכים להיות צוהר להבנת חיי הקהילה.
זו הדרך להבין את הכמיהה שנתקלת במשברים, את עוצמת הזהות העוברת מדורו לדור. הסבא שלה, באבא פריים, הנחיל לה את האמונה, שהנשמה אכן עולה לשמים והגוף מתגלגל לארץ הקודש. לאורך העלילה זו קריאת כיוון מכוננת עבור אמירה: אנו עדים לכך שהאמונה הזו מוליכה אותה ומדריכה אותה, ישראל היא עבורה מקום התחייה והתקווה.
גדולתו של הרומן שיש בו מבט אל החיים בעירק, אל תהליכי הבשלת העלייה לארץ, והעלילה הרוטטת הסוחפת אותנו להבנת הקשר הרגשי בין אם המשפחה לקהילה ולילדיה. גדולתו של הספר - אין הוא מתאר רק את העלייה הפיזית אלא גם את המחיר הרגשי. אל נשכח, זה לא ספר היסטוריה, זו ספרות במיטבה. ויש ייחוד לעלילה ולתובנות: לפנינו קול מן המזרח. אם ספרי ההיסטוריה פסחו על דברי הימים של קהילות המזרח, יש דרך להשלים את מה שנשמט. זה כוחה של הספרות העברית. אנו קוראים את הסיפור הזה מבלי לדלג על דף - והנה שבים אלינו הדפים הנושמים באמת, והם שבים בעוצמה אדירה. כאן אין מדובר בתיעוד יבש אלא בצלילה למעמקי הרגשות: אנו הקוראים מתוודעים לפרידה מן הבית, מהשפה, מהתרבות. ומעבר לכך - לתהליכים העמוקים פנימה
המחסור בהיסטוריה - התיעוד המרגש בספרות
המסך עולה, והנה לפניכם: התמודדות עם אובדן, עם הטראומות, ועם חציית הגשר: המעבר מתרבות עשירה ומוכרת אל עתיד לא ידוע בארץ חדשה. ציונית פתאל קופרווסר מיטיבה להנחיל מורשת, להחיות תקופה, להותיר חותם של ימים שלא זכו לתיעוד ספרותי בולט בספרות העברית - ולצערנו גם לא להבלטה בתוכניות הלימודים בספרות עברית בבתי הספר. ספרה זה של ציונית יחד עם ספרה הקודם 'התמונה שעל הקיר' הן פניני חן שיש לשלב במערכת החינוך.
החיים בבגדד אינם מתוארים כמציאות נפרדת, זו ראשית דרכם של חולמים בדרכים אל המולדת הנכספת, והמסע המאתגר מוביל אותם מחלומות על ציון ועל משכן - אל השיכון. אכן אנו הולכים עם השיירה של ציונית אל רוחות ציון החדשות. אנו מוצאים עצמנו בחיים בישראל בשנות השבעים.
כשהעלילה קופצת לתקופת חבלי הקליטה, כל החלומות הישנים לרגע מתרסקים במבחן עם המעבר לארץ שכה נכספו אליה, אמירה מגיעה לדירת השיכון של בתה קלרין בישראל. כאן מתארת המחברת שבר גדול, שזכור לי מתיאור חייו של סבי מורד בהגיעו ארצה. תחושתה של אמירה אם המשפחה מפעימה אותנו, הכאב רב וקשה מנשוא. בעירק חשה כמלכה, שבנותיה סביבה, והנה הכל מתהפך.
בנותיה מעבירות אותה ביניהן "כמו מזוודה", והיא מוצאת את עצמה זרה בתוך חיי ילדיה. אבל יש תהפוכות וגם רגעים של קרבה. אמירה מתוודעת לנכדתה הדר, והקשר ביניהן חושף את הפער בין דור המהגרים לדור הצברים. המחברת אינה עוסקת בקטנוֹת, היא יודעת להנחיל לנו באמצעות סיפור ההתמודדות שלה את המתח בין הזיכרון לשכחה, בין הימים הלא מרנינים של החיים בשיכונים לבין זיכרונות שהפכו לפתע ל'תור הזהב'.
שלב המציאות - שלב ההתפכחות
שלב ההתפכחות מנחיל לנו פרספקטיבה שאינה עוזבת אותנו, ובאמצעות סיפור העלילה אנו נדרשים לבחון מחדש שאלות שרבים שכחו כבר: שאלות של זהות, של הבנת השייכות, לשוב שוב למחוזות הזיכרון.
אמירה מגיעה לדירתה של הבת קלרין, והחיים הקשים בשיכון מטלטלים אותה:
"מוכר האבטיחים העיר אותי. הוא הבטיח מתוק על הסכין ואצלי מר בפנים. הסתכלתי בדירת השיכון הקטנה והצפופה. הקירות הדהויים סוגרים עליי מכל עבר. מזל שהחלונות הניחו לאוויר רענן לחדור פנימה. איך נגזר על קלרין היפה והחכמה לחיות במקום אפרורי כזה? אפילו לעצים אין מקום לפרוח. שיכונים-שיכונים עם טיח מתקלף".
המסע של אמירה הוא מסע, שהופך להיות ראי לסיפורם של מאות אלפי יהודים מארצות ערב. מעבר מחיים מלאי תוכן, תפילה וקדושה - חיים בקהילה עשירה ברוחה אל חיים בעולם רחוק ולא מסביר פנים. זו מציאות שונה וזרה - זה הלם תרבותי שרק סיפור מרגש ומטלטל יכול להעביר. הדפים סוחפים אותנו, ובמדבר הזה מגיע צל"ש למחברת שמעבירה את השילוב הזה של מאבק ומשברים. אנו מיטלטלים עם הגיבורים, ואכן הסופה הזו מתוארת ביד אמן.
הערגה התמה והפשוטה פוגשת את המעברות ואת קשיי הקליטה. אנו חווים את הרטט של הסיפור, את הניכור. הנה לפניכם הזרות, האכזבות, השבר שחל בתוך המשפחות. ציונית הצליחה לבנות כאן דרמה כה עזה ומטלטלת - ואתה חש את השליחות שלקחה על עצמה: להנחיל את הסיפור המופלא הזה לדור שלנו ולדורות הבאים. אנו בדרך הקשה במדבר החדש, ועם זאת איננו נוטשים את התקוות שאי אפשר בלעדיהן, ואפילו חשים בניצני ההתחלה מחדש. יש גם פעימות לב לקראת העתיד: העלילה נוגעת גם בחיבור לעתיד, החיבור בין דור המהגרים לדור שנולד בארץ.
הדמויות שמקיפות אותנו לאורך העלילה הן משפחה כובשת, שמשקפת סיפור גדול: חבלי לידה של אומה. אמירה היא הלב הפועם של הסיפור, לביאה אמיתית שנושאת בתוכה את עירק ואת ארץ ישראל כאחת. יש באישיות שלה גם ערגה לציון מן החיים באותה גלות רחוקה - ובה בעת הנה היא בדמותה המשתנה: אישה גדולה מהחיים, קמה מן הגעגוע הרוחני למסע של חלוצה מן המזרח - וזה מסע סוער רגשית: זיכרון, אובדן, אמונה ותקווה. הדמויות סביבה הן שמעניקות למסע הזה ניצוצות של אור וציפייה לגאולה שתבוא.
המציאות החדשה וההתמודדות של הדור החדש
מעניין להיכנס לתוך מבוכי המציאות החדשה והקשר בין הדמויות. כך, לדוגמה, קלרין הבת של אמירה. זה דור הביניים שעדיים זוכר את הטראומה, מנסה להשתלב במציאות החדשה, אבל אינו חפץ כל כך בשורשים. הנה קטע שמתאר את הכישרון של המחברת לתאר את ההווי והטעם הבגדדי, ומצד שני את המציאות שהפכה להיות מרה.
"יום שישי היום לפי ריח הקובה בביתה של קלרין. יישרתי את הכרית מאחורי גבי ודמיינתי את הטעמים. לו יכולתי לטעום חתיכה קטנה מהסַלוֹנָה, מהדגים, במקום מרק השוֹרְבָּה התפל עם האורז והעוף המכובס. שאפתי את הריחות המתוקים והחמוצים שהתמזגו יחד בתאווה. אה... למה, אלוהים, נטלת ממני את טעם החיים? איך אפשר להרגיש את יום שישי מבלי ליהנות ממה שהוא מציע?".
ויש גם זווית אחרת: הדר היא המראֶה של הדור הצעיר שנולד בארץ, היא סקרנית, פתוחה, ומבקשת להבין את שורשיה - והקשר עם אמירה מאפשר לאֵם להעביר את לפיד המורשת להדר הנכדה, להנחיל לה את הזיכרון ואת החלום, לבל יישכח בזהות הישראלית. היופי בספר זה, שאנו מתוודעים לתקווה: אנו רואים שהסיפור הישן לא אובד במציאות החדשה.
משמעות השם 'בשבילה אתה נהר'
השם 'בשבילה אתה נהר' מצליח להרטיט את הלב, להעביר מסר: החלום על ציון אינו רק סיפור מדורי דורות, אינו שובל של סיפור פוליטי, וכחלוף דור אין זה נושא לוויכוח בין ויכוח בין אידיאולוגיות שונות שהיו בבגדד. מה שנשאר זה לא סיפור הפילוג בין תנועות שונות שהיו בבגדד. החלום שהצליח לקום לתחייה הוא זה שמציף את הלבבות. אנו חוזים בסיפור אנושי שכל כולו, ים ומשברים כתופעה טבעית. זו עוצמתה, זו הגאולה הבלתי נמנעת, היא פה בלבבות, היא ממשיכה וזורמת.
העלילה עצמה זורמת בין תקופות, מקומות ודורות, באופן המדמה את תנועת הנהר: מתפתלת, חוזרת לאחור, מתרחבת ומתכווצת בהתאם לעוצמת הזיכרון. העבר בספרה של ציונית אינו רקע בלבד - אלא כוח חי הפועל בתוך הדמויות. הגעגועים יישארו תמיד, המורשת והחלום מבקשים שלא נשכח אותם.