תודה לרוני אקריש על התזכורת החשובה לא לזרוק את המסורת אלא להציל אותה מידי מי שרוקנו אותה מתוכן. לא לוותר על הלימוד - אלא להחזיר לו משמעות. המדינה שלנו לא קמה בגלל הדת. היא קמה כי אנשים חזרו לארץ הזאת והחליטו לקחת אחריות על החיים שלהם. הם בנו שפה, יישובים, מוסדות, צבא וחברה. הם לא חיפשו שלטון דתי, הם חיפשו בית.
הדת הייתה שם לאורך הדרך. עבור רבים היא נתנה כוח, תקווה ונחמה, במיוחד בזמנים קשים. אבל היא לא הייתה הבסיס למדינה, ולא אמורה להיות. מדינה לא יכולה להתקיים על אמונה דתית אחת, כי היא שייכת לכל האזרחים שלה - מאמינים, מסורתיים וחילונים כאחד.
אמונה היא דבר אישי. היא יכולה לעזור לאדם, להרגיע, לתת משמעות. אבל ברגע שהאמונה הופכת לכלי של שלטון, משהו נשבר. הדת מפסיקה להיות מקור של ערכים, והופכת למערכת של כוח, כפייה ופחד. זה לא טוב למדינה, וזה גם לא טוב לדת.
ההוויה העברית נולדה מתוך רצון לחיות חיים חופשיים. לא להתחבא, לא לפחד, ולא לציית בעיוורון. היא נולדה מתוך הבנה שאנשים צריכים לחשוב, לשאול שאלות, ולקחת אחריות על המעשים שלהם. מדינה בריאה לא בנויה על ציות אלא על שותפות.
אני ואנשים כמוני לא נגד המסורת. להפך. אנחנו רוצים להחזיר לה את המקום הראוי לה. מסורת לא אמורה להיות רשימת חוקים, או רשימת קניות לשולחן החג, או טקס שחוזר על עצמו בלי מחשבה. היא אמורה להזכיר לנו ערכים בסיסיים: כבוד האדם, צדק, אחריות, ועזרה הדדית. הבעיה מתחילה כשמשתמשים במסורת כדי לשלוט באנשים. כשמחליטים בשם הדת מי בפנים ומי בחוץ, מי "בסדר" ומי לא. ככה לא בונים חברה משותפת. ככה יוצרים פחד, כעס ופירוד.
הפרדה בין דת למדינה לא מוחקת זהות. היא מגינה עליה. היא מאפשרת לכל אחד לחיות לפי אמונתו, בלי לכפות אותה על אחרים. היא שומרת על הדת כאמונה חופשית, ועל המדינה כמקום הוגן לכולם. מדינה עברית לא צריכה דת כדי להתקיים. היא צריכה אנשים ישרים, מערכת חוק הוגנת, וערכים פשוטים וברורים: כבוד, אחריות וערבות הדדית. הדת יכולה ללוות את הדרך, אבל היא לא ההגה.