לקחי מלחמת יום הכיפורים לא הופקו והם חזרו על עצמם במלחמת לבנון הראשונה, בשתי האינתיפאדות, במלחמת ההתשה נגד החיזבאללה וארגוני טרור פלשתינים בדרום-לבנון, במלחמת לבנון השנייה, במבצעים רחבי ההֶקֵף נגד החמאס ברצועת עזה: "
עופרת יצוקה" (2008-2009), "עמוד ענן" (2012), "צוק איתן" (2014) ו"שומר חומות" (2021), והמחדל הנורא הזה המשיך והגיע עד ואל תוך המלחמה המתנהלת בעצם כתיבת שורות אלה, חמישים ושתיים שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים. מחדלים שחזרו על עצמם שוב ושוב לא נלמדו, חרף המחיר היקר ששילמנו בכל פעם. הפקת לקחים היא תהליך של זיהוי ליקויים, ניתוחם, הסקת מסקנות ויישׂומן (ראו להלן ניתוח מפורט יותר). צה"ל לא הפיק את לקחי מלחמת יום הכיפורים בגלל אופיו האנטי-אינטלקטואלי, שהוא תוצאה של מערכת ארגונית היררכית-קיצונית המבקשת לשרוד באותה מתכונת מאובנת. במערכת היררכית קיצונית אין מתקיימת תקשורת אינטליגנטית בתנאֵי שִׁוְיון, ואת מקומה תופסת תקשורת מיתולוגית. ההסבר הוא פשוט ביותר, והוא הבסיס של תורת השרידות שפיתחתי לפני עשרות שנים: תהליך הפקת לקחים מאיים על שרידותם של ראשי כל מערכת חברתית. במערכת היררכית קיצונית יש בידי הקברניטים עוצמה מספיקה לבטל איומים על שרידותם במשרותיהם. מחיר שרידות הקברניטים הוא אנטי-אינטלקטואליזם והסתאבות, שעבור החברה שכפופה לאותם מנהיגים מהווים איום חזק אף יותר מהאיום על שרידות מנהיגי החברה.
היו מקרים נדירים בהיסטוריה, בהם מנהיגות לאומית יוצאת דופן באיכותה הגבוהה כפתה על הצבא לבצע רפורמות קיצוניות, שיאפשרו לו להפיק לקחים, ולוּ לזמן קצר. היו מקרים שהתחוללו רפורמות מלמטה, מקֶרב הלוחמים והגיָסוֹת, ששינו את אופיו של הצבא, לזמן-מה, ואפשרו לו להפיק לקחים. בניגוד למנהיגים הלאומיים ולמפקדים הבכירים, אין ללוחמים מה להפסיד ולכן ולצורך שרידותם בשדה הקרב הם מבקשים להפיק לקחים. וזאת יש להבין: בעוד ששׂרידות אנשי הצמרת מתייחסת לתפקידיהם ולטובות-הנאה שהם מפיקים, שׂרידות הלוחמים היא בחייהם. ברוב הצבאות בהיסטוריה לא הלוחמים מקבלים את ההחלטות אלא, במקרה הטוב, לוחמים לשעבר, שאסונות בקו הדם כבר אינם יכולים להשפיע באופן ישיר על שׂרידותם הפיסית. רק אבירים (כמוגדר לעיל) המשלבים באישיותם לוחמה, פיקוד ונורמות של אחריות מסוגלים להתגבר על האילוצים ונורמות חברתיות נגד הפקת לקחים, ואולם אבירים הם תופעה נדירה בכל צבא.
אחרי מלחמת יום הכיפורים לא התחוללה בצה"ל לא רפורמה מלמעלה ולא רפורמה מלמטה. אבירים לא התגלו אז בישראל, וכדברי דבורה הנביאה: "וְהֹלְכֵי נְתִיבוֹת יֵלְכוּ, אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת. חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל, חָדֵלּוּ". חוסר שביעות הרצון של אנשי קו הדם מהמלחמה ההיא זרם לאפיקי מחאה פוליטית. שלושה מנהיגים טבעיים - מוטי אשכנזי, אסא קדמוני ומשה מלר - חוללו תנועות מחאה ספונטניות. תנועות אלה כפו על ממשלת
גולדה מאיר להקים את ועדת אגרנט, אשר מסקנותיה גרמו לשינויים אישיים בצמרת הפוליטית ובצמרת צה"ל, אך לא הביאו לרפורמות של ממש. אחת הסיבות לאותו כישלון הייתה שהדוח נשאר סודי ברובו. גם אחרי ארבעים שנה, ועד כתיבת שורות אלה, אין מוכנים לגלות לנו את החומר על אחריות מדינית ומודיעינית, שהוא החלק החשוב והחיוני לשיפור תִפקודהּ של מערכת הביטחון הישראלית. כך מסתירים מהציבור עד כמה הסתאב צה"ל, ואף לְרוב אנשי הצבא לא נודעה האמת. זו הסיבה שרבים מתקשים להאמין לגילויים חמורים על המלחמות וטוענים שהתֵאורים קיצוניים מדי.
פעמים רבות שמעתי וקראתי מאנשים שלא חקרו שום מלחמה ושאינם יודעים ומבינים את העובדות על המלחמות, שהתֵאורים שלי קיצוניים ושאני עושה עָוֶל לעצמי בקיצוניותי. הם צודקים: אני עושה עָוֶל לעצמי, לרבות בפרסום ספר זה, במובן השׂרידותי, אך לא במובן האינטלקטואלי (את הקביעה הזאת אסביר להלן).
ועדת אגרנט התירה לאנשי צבא בדרגות בכירות לקרוא חלקים מן הדוח, ורק לבעלי דרגות בכירות מאוד או לבעלי תפקידים מיוחדים ורגישים התירה לקרוא את הדוח כולו. רובם לא טרחו לקוראו ומי שקרא השתעמם ולא הבין. לרוב אנשי הצבא אין כישורים לקרוא מסמכים כאלה. ככל שהמפקדים בכירים יותר כך כישורי הקריאה שלהם דלים יותר.
ליקויי תפקודו של צה"ל היו לסיכון לאומי, בדומה למערכת חיסונית הפוגעת בגוף האדם. ליקויים אלה היו, לדעתי, גורם עיקרי בנכונותם של
יצחק רבין וחברי ממשלתו לסגת מרמת הגולן במשא והמתן עם סוריה; בהסכם אוסלו, לסגת מרוב שטחי ארץ ישראל האחרים שצה"ל כבש במלחמת ששת הימים; להחלטתו של
אהוד ברק לברוח מדרום-לבנון, ולהחלטתו של
אריאל שרון לנטוש את גוש-קטיף.