מה שמוצג על פניו כזעקה אותנטית נגד האלימות בחברה הערבית, נראה כשלב נוסף בתוכנית להפלת הממשלה - מהלך חסר אחריות שעלול להוביל לכאוס ואף למציאות של מרחץ דמים ברחובות ישראל. גם כניסתו של רונן צור למגרש הפוליטי מעלה תהיות. נראה כי זהו חלק מהמהלך שנועד להכשיר את המפלגות הערביות כשותף לגיטימי תחת כסות של "מאבק בפשיעה" - על-אף שלא פעלו למיגור האלימות בחברה הערבית. המטרה נראית ברורה: ניסיון להפוך את האלימות הפנימית בחברה הערבית לכתם על בגדיה של הממשלה, ולצייר את מדינת ישראל כמי שמפקירה את אזרחיה. אבל האמת עלולה להיות עמוקה ומסוכנת הרבה יותר. הם ניסו לתדלק את קמפיין ועדת החקירה הממלכתית וזה לא תפס. במשך שלוש שנים הם חוסמים כבישים וקורעים את החברה לגזרים - והציבור מאס בהם. עכשיו הם עוברים לשלב ה"קריאה לפעולה". החשש הוא שהם לא מחפשים פתרון לאלימות, אלא עושים בה שימוש ככלי פוליטי. האנשים הללו, אלו שהיוהרה והקונספציה שלהם היו חלק בלתי נפרד מהמציאות שהובילה לאסון 7 באוקטובר, פועלים בדרך שעלולה לייצר כאוס מוחלט. האם הם מהמרים על התקוממות ערבית רחבה, אלימה פי כמה ממהומות קודמות או מפרעות "שומר החומות"? השטח ביו"ש ובנגב מתוח, והתחושה היא שהם ממתינים לטריגר. החשש הגדול הוא מפני "אירוע מצית" - משהו שישמש כדלק לפיצוץ הגדול. בהיסטוריה הפוליטית, אסון רגע לפני בחירות הוא לעיתים הדרך היחידה שנותרה למי שרוצה להפיל ממשלה שנבחרה כדי להחזיר את הזהות היהודית והריבונות לארץ ישראל. מי שהפקיר את ביטחון ישראל בשביל פנטזיות של "שלום", נראה שמוכן כעת לסכן את יציבות הבית כדי לחזור לשלטון. עלינו לפקוח עיניים. הכאוס הוא לא תקלה - הוא נראה כחלק מהתוכנית.