בשדות הקרב של מלחמת ששת הימים לא התנהלה למעשה מלחמה, שכן היא הוכרעה אחרי פעולת חיל האויר של צה"ל בשעות הראשונות של 5 ביוני. מאז, במשך חמישה ימים וחצי, התנהל מרדף אחרי צבאות ערב שהתמוטטו, נסוגו וברחו. המרדף כלל גם קרבות טקטיים אחדים, שבהם הסבו הלוחמים הערבים אבֵדות לצה"ל ולעִתים תִּמרנו את יחידותיו למצבים קשים, אך לא היה בהם כדי לשנות את המערכה. ההלם שצבאות ערב לקו בו היה בלתי-צפוי, ודַוְקָא משום כך לא ניתן להקיש ממנו לגבי יכולתם האמיתית של הצבאות הערביים מחד-גיסא, ויכולתו האמיתית של צה"ל מאידך. אבל, כאופיָני למערכה אנטי-אינטלקטואלית, קשרה ישראל לראשה כתרים רבים, וכל זרועות צה"ל וחילותיו פתחו במלחמת תעמולה אדירה להאדיר את חלקם בהכרעה, ואת זכויותיהם בחלוקת השלל. לטענתי, זהו האסון הגדול אם גם לא היחיד, של מדינת ישראל ושל צה"ל שגרם לטבח שמחת תורה אחרי חמישים שנה. את התפקיד השלילי ביותר בחגיגת-פתאים זו מילאו האינטלקטואלים הישראלים (מורים באוניברסיטאות, סופרים, עיתונאים ושאר סוכני-ידע), והגרועים ביותר היו אלה שכינו עצמם היסטוריונים צבאיים, מכרו את נפשם לשטן התהילה, ותמורת נזיד-עדשים העניקו הילה מלאכותית של מלומדוּת ותבונה לכזבים של ראשי מערכת הביטחון. שנית, מטכ"ל צה"ל, ומטות חילות האויר והשריון, שעם תום המלחמה עסקו בביזת הפירות של מלחמת ששת הימים, ואף יותר מזה היו עסוקים במלחמות פנימיות איש נגד "רעהו" - קרי האויב המאיים על שרידותו - לא התפנו ולא היה אכפת להם לאתר את הסימנים שבישרו את הלוחמה האנטי-טנקית והאנטי-אֲוִירית החדשה, שהמצרים והסורים הצטיידו לקראתה באמצעי לחימה סובייטיים ואת הלחימה התת-קרקעית שהכין לנו החמאס במימון קאטר בהסכמת ממשלת ישראל. בכך גילו הערבים חוכמה צבאית העולה בכמה דרגות על חוכמתנו בתחום זה.

חמור במיוחד היה כישלונו של מפקד חיל האויר, האלוף בני פלד, שנכשל בהפקת לקחי מלחמת ההתשה ולא קרא את הכתובת על הקיר: במלחמה הבאה ינסה האויב לנטרל את חיל האויר באמצעות טילים נגד מטוסים. פלד, שנחשב לאיש חריף-שׂכל שאינו חוסך את ביקורתו מאיש והיה כוכב תקשורת בישראל, התגלה כמניפולטור מילולי נפוח, שברגע של אמת התגלה כחדל-אישים. במלחמת יום הכיפורים שילמה מדינת ישראל את מחיר המחדל הזה ואת מחיר תפקודו הלקוי של פלד ושל קודמו מרדכי הוד, ואת הלקח המר המשכנו לשלם חמישים שנה לאחר מכן, ב-7 באוקטובר 2023. אלוף משה בר-כוכבא, שהיה בסוף שרותו הפּעיל ראש המפקדה להפקת לקחים בצה"ל, שגם אני השתייכתי אליה, כתב: "משנת 1969 ועד מלחמת יום הכיפורים חל שיבוש חמור בנושא הפקת הלקחים, וניכּרה הרפָּיָה במאמץ, שנבעה בין היתר משאננות. את התוצאות החמורות של הזנחה זו ספג צה"ל בשדות הקרב בדרום ובצפון כאחד".¹ תת-אלוף (בדימוס) אורי בן-ארי אמר בראיון עיתונאי: "לאחר מלחמת ששת הימים היו בתוכנו שחזו את שדה הקרב העתידי שיהיה שונה, צפוף, ויחייב שיתוף פעולה מלא בקרב המשולב. אמרו זאת, אבל שִכְרוֹן ההצלחה פגם בכושר החשיבה. מפקדי השריון היו עִוְּרִים, ראשיהם 'מרובעים'. אמרו: הטנקים לבדם יפתרו את הבעיה. התוצאה קטסטרופלית".²

האחראים למחדל במלחמת יום הכיפורים, ולליקויים החמורים בהפעלת הצבא במלחמה זאת, התחמקו מאחריותם האישית, והלקחים בנושא תהליכי החשיבה בצה"ל ואיכות קבלת ההחלטות בו לא הופקו. את האשמה תלו, ברוב נוחות, במחדל המודיעיני, שהיה כביכול אחראי בלעדי להפתעה, וכל האחריות הוטלה על כתפי ראש אמ"ן, אלי זעירא, ופקודיו הבכירים. ההפתעה הייתה התֵרוץ של ראשי מערכת הביטחון, והציבור בישראל ובעולם הֶאֱמִין לַתֵרוץ, שהרי ההפתעה היא אחד מעקרונות המלחמה הידועים, ואנשי המחדל עשו שימוש ציני בעקרון מלחמה לגיטימי כדי לסייע לאשמים להתחמק מאחריותם. ברב-שיח על מקומו של המחקר ההיסטורי בהפקת לקחים, באוניברסיטת תל אביב (ביוני 1990), אמר חוקר האסטרטגיה ד"ר אריאל לויט, שבמלחמת יום הכיפורים התגלתה תופעה בצה"ל: "לגלגֵל על מישהו אחר" (את האחריות). תופעה זו שבה והופיעה בשתי המלחמות בלבנון, והפעם נטען שהדרג המדיני סיבך את הצבא, ושוב לא הופקו לקחים מהאֵרועים ומהכישלונות בשדות הקרב.³ ואז 'אכלנו אותה בגדול' בטבח בעוטף עזה. קרה לעִתים שצבאות ועמים שסיימו מלחמות בתחושת תבוסה, הפיקו לקחים, לפחות חלקיים: הגרמנים אחרי מלחמת העולם הראשונה, המצרים והסורים אחרי מלחמות שנסתיימו בנִצְחון ישראל. אני טוען שהגנרלים הגרמנים, המצרים והסורים הפיקו לקחים לא מפני שהיו כשירים לכך יותר מאחרים, אלא מפני שהאסונות הצבאיים והלאומיים כפו זאת עליהם. להבדיל מהציבור בישראל, האסון של הצבא הגרמני היה בבחינת מעמד הר סיני שכל העם רואה את הקולות, ואין להסתירם בחדרי-חדרים. אי-הצלחת תוכנית הכיבוש המהירה של הגרמנים במלחמת העולם הראשונה הביאה את מפקדי הצבא הגרמני למסקנה שהיתרון במלחמה הבאה יהיה לעוצבות יבשה משוריָנות המסוגלות להבקיע מהר מערכים מוגנים, עם סיוע צמוד של חיל אויר תוקפני ויעיל. למרבה האירוניה, הגרמנים היו מסוגלים להפיק את הלקח הזה וליישׂם את מסקנותיו דַּוְקָא משום שהמנצחות במלחמת העולם הראשונה כפו על גרמניה לקיים צבא קטן מאוד. מאין אפשרות לגייס המונים, גייסו הגרמנים את האינטליגנציה למערכת הביטחון שלהם. אולם חרף כל זאת לא היה הצבא הגרמני מפתיע את העולם בהפעלת דיביזיות הפַּנצֶר שלו וביישׂום טקטיקת "בּליץ קריג" מהממת, לולא שרד בצבא הגרמני המובס קצין הקשר ממלחמת העולם הראשונה, הַנְס גוּדֶריאַן. בניגוד לכל היגיון צבאי-ארגוני ולכל סיכוי סביר, היה גודריאן לאחד הנביאים של לוחמַת השריון המודרנית והמיישם הגדול שלה. הוא עשה זאת מכוח יכולתו לרתום את טכנולוגְיַת התקשורת המודרנית (אז) לשליטה מחפ"ק (חבורת פיקוד קדמית) בקו-הדם על עוצבות שריון לוחמות. תופעת גודריאן היא מוטציה, פיתוח של המסורת האינטלקטואלית הפרוסית מאז ימי פרידריך הגדול ושֶרנהורסט, מסורת שיצרה את המטה הכללי היעיל, לפחות באופן יחסי לשאר צבאות העולם שקפאו על שמריהם. ולמרות זאת בשלבים האחרונים של המלחמה גרמניה לא הפיקה לקחים מַקרו-אסטרטגיים, אולי גם בגלל מעורבותו הגוברת של רב-טוראי היטלר בקביעת אותם מהלכים, והיא הובסה במלחמת העולם השנייה, כפי שארה"ב הובסה לאחר מכן, עם כל ההבדלים, בווייטנם ואפגניסטן.

השמדת חיל האויר המצרי בתחילת מלחמת ששת הימים כפתה על המצרים והסורים לתכנן מלחמה ללא שליטה באויר, ולנטרל את עליונות חיל האויר הישראלי במערכי טילים נגד-מטוסים מסוגים שונים. הטקטיקה המצרית-סורית הייתה מדהימה בפשטותה: לסגור, יחסית, את שדה הקרב למטוסים ישראלים בעזרת כמות עצומה של טילים זולים, ולנטרל את השריון הישראלי בעזרת שפע של אמצעי נ"ט ותרגול זרוע היבשה המצרית ללחימת חי"ר נגד שריון, בשעה שבצה"ל "רצחו"⁴ את החי"ר אחרי מלחמת ששת הימים. התוכנית הזאת הייתה ידועה לראשי צה"ל וניתן היה לסכֵּל אותה בקלות, כפי שחששו ראשי מערכות הביטחון במצרים ובסוריה. היא לא סוכלה משום שהאנטי-אנטלקטואליזם האופיָני לכל צבא, הגיע בצה"ל לפני מלחמת יום הכיפורים לשיא שיכול להתמודד עם השיא שאליו הגיע האנטי-אינטלקטואליזם של ראשי הצבא הצרפתי לפני פלישת גרמניה בחודש מאי 1940. חמישים ושתיים השנים שמאז מלחמת יום הכיפורים הוכיחו שאסון מלחמת יום הכיפורים לא פקח את עיניהם של הישראלים ולא זִעזע אותם. הידרדרותו של צה"ל לא נעצרה באוקטובר 1973. הוא המשיך להידרדר, כפי שהוכח בשתי מלחמות לבנון, במחדליו בשתי האינתיפדות, והגיע לתחתית (בינתיים) בטבח שביצע החמאס ביישובים בעוטף עזה בשמחת תורה תשפ"ד, 2023. צה"ל והחברה הישראלית יצאו ממלחמת יום הכיפורים בתחושת כישלון, אם לא בתחושת תבוסה. תנועות מחאה קמו בזו אחר זו. ועדת חקירה ממלכתית בדקה את מה שאֵרע, ובעקבות הדו"ח שלה הודח הרמטכ"ל דוד אלעזר והתפטרה ממשלת גולדה מאיר. אבל המחדלים העמוקים של הפעילות במלחמה ההיא לא נלמדו כראוי, ולקחים לא הופקו. במלחמת לבנון (1982) נחשפו אותם ליקויים – בתוכניות, במודיעין האסטרטגי, האופרטיבי והטקטי, בעבודת המטה, בקרבות המשולבים, בלוגיסטיקה ובלוחמַת הלילה – וגם במלחמה זו לא הופעלו היחידות המיוחדות במשימות ייעודיות שלהן הוכשרו. אלוף משה בר-כוכבא: "במלחמות ישראל בשנים 1973 ו-1982 בולטת התופעה של הִשָנוּת ליקויים ונקודות-תורפה חמורות ב'מִתאר המלחמה ותוצאותיו׳, וכן בתוצאות המלחמה ובניהולה. ליקויים אלה פגמו במטרות המלחמה, בהשגי צה"ל וביוקרתו המבצעית. אי-הפקת לקחים יסודית ומקצועית בצה"ל, וחוסר המודעוּת לחשיבות הנושא, הם סיבות עיקריות לחוסר הצלחתו במלחמות הללו".

במאי 1990 (בהיותו עדיין בשרות פעיל) פורסמו באמצעי התקשורת דברי ביקורת חריפים של האלוף בר-כוכבא על צמרת צה"ל וכישלונותיה בטיפול באינתיפאדה, וְדֻוַּח שהרמטכ"ל דן שומרון ניסה להשעות את בר-כוכבא מתפקידו בגלל פרסומים אלה, ואולם ראש הממשלה יצחק שמיר התנגד להשעָיָתו, ולכן הסתפק שומרון בנזיפה ובאיום: בפעם הבאה אזרוק אותך מצה"ל. בעמדה זו של שומרון תמכו אלופים (מיל') רבים, שגינו את הביקורת הפומבית של בר-כוכבא כבלתי-חברית, וטענו שמותר לו להשמיע אותה רק בחוגים סגורים בתוך הצבא. במלים אחרות, אסור לציבור לדעת את האמת ואת תוכן חילוקי-הדעות בצמרת צה"ל, ואינטרס השרידות של הקצינים הבכירים חשוב יותר מאינטרס השרידות של מדינת ישראל ו/או של אנשים שאינם נמנים עם צמרת צה"ל, אבל הם אלה שמשלמים את מחיר המחדלים ואי-הפקת הלקחים. בר-כוכבא הסביר: במשך כמה וכמה חודשים ניסה לשָוא להתריע על המחדלים ולהביא את מסקנותיו לפני הדרגים הממונים ומקבלי ההחלטות, ולשָוא. בספטמבר 1990 הודיע האלוף בר-כוכבא לשר הביטחון משה ארנס על פרישתו מצה"ל עקב הטיפול הלקוי בהפקת לקחים. על-פי בקשת השר הוא עיכב את התפטרותו. בנובמבר 1990 הוא הכריז בפומבי על התפטרותו והאשים את הרמטכ"ל דן שומרון ואת סגנו אהוד ברק בטִרפוד מערך הפקת הלקחים בצה"ל. במכתב לשומרון, שהתפרסם בעיתונים, כתב בר-כוכבא ב-27 בנובמבר: "עקב שלילת התנאים מהצֶוֶת עליו אני מופקד, שתפקידו לתַחקֵר, לנתח ולהפיק לקחים ממלחמות וליישׂמם ברמה האסטרטגית והמעשית בצבא, אני מתפטר מתפקידי... נהוג בצבאות העולם כי בתקופות רגיעה מהַוֶּה העיסוק בהפקת לקחים ויישׂומם את אחד הנושאים החשובים להתחדשותם של הפיקוד והגיָסות.⁵ הוצעה לך, על-ידי צֶוֶת ניתוח ותרגול לקחי מלחמה, תוכנית יסודית להפקת לקחים ממלחמות ישראל, תוך ראִיַּת צָרכֵי העתיד של צה"ל. התוכנית עובּדה ופותחה בשיתוף קצינים בכירים בסדיר ובמילואים ואנשי אקדמיה, וכללה צִוְתֵי תִחקור ששאפו לתרום לקידומו ולפיתוחו של צה"ל. אתה אישית אישרת לי את התוכנית בנייר-עבודה שהגשתי לך בנובמבר 1988, אולם חזרתָּ בך מכל ההבטחות וההסכמות. תפיסתך החדשה באה לידי ביטוי בפקודה ששיגרת אלי, שבה פקדת לחקור שלושה נושאים בלבד, מתוך עשרים ושִשה נושאי מחקר שהצענו. רוקנת את תפיסת המחקר מתָּכְנָהּ העיקרי, ושיתקת את הטיפול בלקחי המלחמות בעבר. ידעת כי נושא הפקת הלקחים הוא חשוב, וכי הזנחתו ואימוץ לקחים שגויים ידרשו תשלום כבד בשדות הקרב, נפגעים בעורף ואָבדן כלי מלחמה ויוקרה מבצעית. "עלי להזכירך, כי הפקת לקחים ממלחמות ויישׂומם היו צריכים להיות חלק חשוב מהטלטלה המפורסמת של צה"ל, אותה הִבטחת לעם ישראל עם כניסתך לתפקיד הרמטכ"ל. ההשהיות, ההתחמקויות וכפל-הלשון בהם נקטת, עיכבו את קידום העיסוק בלקחים. לדעתי, הם נבעו בעיקר מהחשש והרתיעה שלך מהתמודדות מחשבתית, רעיונית ומקצועית עם מיטב הקצינים במערך המילואים של צה"ל. גימדת את הנושא ודחית אותו ככל יכולתך. כל התכסיסים שלך גרמו לאיבוד זמן יקר ולכך שצה"ל יפגר במתן תשובות מודרניות ואיכותיות לאתגרי צבאות ערב". בסיום המכתב תבע בר-כוכבא להפקיע את הטיפול בהפקת לקחים צבאיים מצה"ל "ולהעבירו לגורם לאומי שייקבע לצורך כך". בשיחה ביניהם נזף שומרון בבר-כוכבא ואמר לו כי לולא התפטר היה מדיח אותו מצה"ל על פרסום ביקורתו.⁶

במלחמת לבנון הייתה לצה"ל עדיפות על האויב בעוצמה הכוללת, בכל קרב ובכל מערכה, ובכל-זאת לא השיג את משימתו העיקרית בשלב הפתיחה: חסימת כביש ביירות–דמשק אחרי ארבעים ושמונה שעות וניתוק המִפקדות של ארגוני המחבלים – ששכנו בביירות – מדמשק, מקור כוחן העיקרי. צה"ל הגיע לכביש ביירות–דמשק רק אחרי שלושה שבועות, תוך-כדי לחימת-זחילה, אחרי אבדות רבות (לעומת הצפוי ויחסית לכושר הספיגה של החברה הישראלית) והתנגדות גוברת למלחמה בישראל ובעולם. בלבנון נתגלתה אָזלַת-יד של עוצבות צה"ל בלוחמה נגד אויב חלש מהן. בקרב עין-זחלתא, בהרי השוף (יוני 1982), עיכב כוח סורי נחות את התקדמותה של אוגדה ישראלית משוריֶנֶת סדירה בפיקוד תת-אלוף (לימים אלוף) מנחם עינן במשך שלושים ושש שעות. קרב עין-זחלתא - וכל הקרבות האחרים באותה מלחמה – מוכיח שראשי "הליכוד" שעלו לשלטון בישראל ב-1977, לא הבינו כי לאחר כִּשְלון מהלך ההכרעה של צה"ל בחזית תעלת סואץ ב-8 באוקטובר 1973 איבדה ישראל את הביטחון בצבאה, נטשה את אופּצִיַּת ההכרעה, וחזרה לעיקרון הבן-גוריוניסטי הקודם, שֶאַל לישראל לצאת למלחמת הכרעה נגד מדינות ערב ללא השתתפות או לכל הפחות סיוע של מעצמת-על. זה היה הקונסנזוס החדש-ישן בחברה הישראלית: אין יוצאים למלחמת יש בּרֵרָה (הכרעת האויב), רק למלחמת אין בּרֵרה (סיכּוּל כַּוָּנַת האויב להכריע אותנו). הקרב הזה גם הוכיח שצה"ל לא הפיק את לקחי המלחמה הקודמת (והמלחמות שקדמו לה). הוא חזר על הטעויות הקודמות. לדעתי, במחדלים של מלחמת לבנון הראשונה אשמים במיוחד רמטכ"ל-העל של אותה מלחמה, שר הביטחון אריאל שרון, והרמטכ"ל רפאל איתן, שלא הבינו שאין יוצאים למלחמת-הכרעה עם צבא שהובס, שרמתם המקצועית של מפקדיו נמוכה ושהם איבדו את בִּטחונם העצמי. כדי להצליח במלחמת לבנון היה על אריאל שרון ורפאל איתן לשנות את צה"ל ולא לסמוך על מנהיגותם בלבד.

אלה הסיבות העיקריות של אי-הפקת הלקחים בצה"ל (וגם בצבאות אחרים): רצונם של מנהיגי המדינה ומפקדי הצבא לשרוד בתפקידיהם; תקֵפוּת העיקרון "אדם לאדם אויב" במערכת הפוליטית ובמערכת הביטחון; המבנה ההיררכי והבלתי אינטליגנטי של מערכת הביטחון; חוסר ההבנה של מנהיגי המדינה ומפקדי הצבא הבכירים לגבי מהות המלחמה והצבא; נוכחותם של מיתוסים בתודעת מקבלי ההחלטות ומפקדי המלחמות, המערכות והקרבות: "הפקת לקחים" על סמך מיתוסים; הֶעדר מאמץ לחשוף את מֵרַב הנתונים ולהגיע לחקר האמת; הֶעדר שיטות נכונות של מחקר וניתוח, ומסירת הפקת לקחים לאנשים שאין להם כישורים ואין להם הכשרה לאִבחון ולניתוח הפגמים באֵרועים הצבאיים ולהסקת מסקנות מהם. אני טוען שאין ולא היה בעולם צבא שהפיק לקחים ואיתר פגמים על-פי כישלונות-עבר, מפני שבדרך כלל מפקדים צבאיים לא הוכשרו כהלכה, ורובם גם אינם מעוניָנים להודות בכישלונות. למעשה הם אף אינם מודעים לאי-רצונם להפיק לקחים, ואינם חושבים אֵילו תוצאות הרות-אסון עלולות להיות לשאננותם. צה"ל אינו יוצא מכלל זה, אבל מצבו גרוע מזה של צבאות אחרים, משום שהוא אחד הצבאות האנטי-אינטלקטואליים ביותר. קציניו אינם מקבלים הכשרה ממושכת ומעמיקה (כמו בצבא ארצות-הברית, למשל), ומפקדיו הבכירים - לרבות הרמטכ"ל וחברי המטה הכללי - הם, למעשה, מפקדי מחלקות וָתיקים ואולי גם מנוסים, שמפקדי מחלקות ותיקים מהם מינו אותם לתפקידיהם הנוכחיים. בקורסים הקצרים שהם עברו בצה"ל חיזקו את נאמנותם למפקדיהם ולמערכת שהם פועלים בה והחלישו את הנטייה לאחריות ולביקורתיות אצל הצוערים והקצינים, הגם שנטיות אלה נמצאות באישיותם, ורק צריך לחשוף אותן ולטפחן, אבל בהכשרה הצבאית בצה"ל נעשה ההפך מזה. כמאה שנים לאחר השתלטות האידאולוגיה הסוציאליסטית, הנֵאו-מרכּסיסטית והאנטי-לאומית, במנהיגות דוד בן-גוריון, על התנועה הציונית ועל היישוב היהודי, שולטת בתרבות הישראלית משיחיות של שלום. בתרבות כזאת אנשים לא חושבים צבא וממילא אינם מבינים את הֲוָיַת הצבא והמלחמה. לגבי רוב הקצינים הבכירים, צה"ל הוא מקום עבודה שאין נוח ממנו: אין צורך בהשכלה מיוחדת, אין צורך בהכשרה איכותית, המשכורת טובה והפנסיה המוקדמת טובה עוד יותר. העיקר לא לבקר את הבכירים ממך ולא להפסיק להלל את תפקודם. כך הגיעו הרמטכ"לים דוד אלעזר וגם הרצי הלוי לתפקידיהם בראש המטה הכללי, ואת המחיר שילם עם ישראל ועוד ישלם. דוגמה לתרבות הזאת נתן עיתון הארץ בעצם ימי כתיבת שורות אלה כשפרסם מאמר המבקר את פרסום מחקָרִי על בריחת יצחק רבין, אז מפקד חטיבת "הראל" במלחמת העצמאות, משדה הקרב. לטענת עורכי העיתון, הפרסום שלי היה אחד הגורמים לרצח רבין. מאידך ולמרבה הלעג, במאמר מודה המחבר, אמנון ברזילי – שבימים אלה התפרסם ספרו על רבין, שהעיתון נרתם לסייע בשיווקו – שבספר נכתב שרבין אכן נטש את פקודיו תחת אש, אך הייתה לו סיבה טובה: להגיע לישיבה בירושלים שבסוף לא התקיימה ולפי יומן בן-גוריון כן התקיימה, אך עורכי הארץ לא טרחו לקרוא את יומן המלחמה של בן-גוריון. ואני אומר שהצדָּקַת נטישת פקודים תחת אש מלמדת שאמנון ברזילי ועורכי עיתון הארץ אינם מבינים את הֲוָיַת הצבא והמלחמה, ובכך הם שותפים ל"בגידת האינטלקטואלים". הרשימה בעניין הזה ארוכה, אבל, כמו האלוף בר-כוכבא ז"ל, גם אני ועוד לפניו, קול קורא במדבר, זה כבר עשרות שנים ולצערי, חרף החשיבות העצומה לקיומנו, השינוי במנטליות של צה"ל איננו נראה באופק. _______________________________ בשבוע הבא: הדרך לאמת הצבאית רצופה ספֵקות ביקורתיים סוּבּיֶקטיביוּת ואוֹבּיֶקטיביוּת בחקר מלחמות; לקחים לא הופקו ממלחמת האזרחים האמריקנית והליקויים חזרו על עצמם במלחמת העולם הראשונה; דעותיו של טולסטוי על קרבות; האלוף ישראל טל על תהליך הִוָצרות המיתוסים הצבאיים; אל"ם יעקב חסדאי על תרבות צבאית מיתולוגית; לחימה של האלוף משה בר-כוכבא לחקר האמת והפקת לקחים ממלחמות; מבקרת המדינה מרים בן-פורת על אי-הפקת לקחים בצה"ל; משפט אלוף-משנה יהודה מאיר באינתיפאדה הראשונה; מהו מיתוס; פרופ' יונתן שפירא על קריסת מערכות בתרבות האשכנזית של מפא"י; משל החטא הקדמון.

1. בר-כוכבא מ., "במה טעינו, איך לא לטעות שוב", "פוליטיקה" מס׳ 26, מאי 1989. 2. ראיון לעמוס גלבוע, "מעריב", 10 באוקטובר 1986. 3. ראומה שחור, "הדרג המדיני והצבאי בישראל לא הפיקו לקחים מהמלחמות", "מעריב", 5 ביוני, 1990. 4. אחרי מלחמת ששת הימים התחולל במטכ"ל צה"ל ויכוח בין שני מחנות על מקומו של החי"ר במלחמה הבאה: א. מחנה שריון-אויר שהובילו האלופים ישראל טל השריונאי, מפתח טנק ה"מרכבה", ומפקד חיל האויר, בני פלד; ב. מחנה החי"ר שהוביל האלוף אריאל שרון, שחולל בשנות החמישים את מהפכת ה-101. המחנה הראשון ניצח, וכתוצאה – חטיבות החי"ר הוסבו ל"מסַיְּעוֹת", צומצמו הגדודים האורגניים של החי"ר וסופקו פחות אמצעי לחימה חדשים לחי"ר. 5. לדעתי, טיעון זה אינו מבוסס והוא מיתוס שבעזרתו ביקש בר-כוכבא לנגח את הרמטכ"ל. בר-כוכבא, שלא הבין את הֲוָיַת הצבא והמלחמה, טעה בזיהוי הסיבות לנִטרולו כמפיק לקחים. 6. "הארץ", 7–8 במאי 1990.