כמעט מבלי ששמנו לב, הוחלט לבטל את המותג "בנק הדואר", מהלך המוצג כמהלך מיתוגי, כמעט טכני. בפועל, אין מדובר בשינוי סמנטי בלבד, אלא בשלב מתקדם בתהליך מובנה שהובילה המדינה במשך שנים: תהליך שבסיומו הופרט בנק הדואר וחדל, למעשה, מלהתקיים כמוסד ציבורי-חברתי. בנק הדואר הוקם בראשית שנות החמישים כחלק מתפיסת יסוד של שירותים ציבוריים אוניברסליים. במשך כשבעים (70) שנה הוא שימש שער כניסה פיננסי עבור אוכלוסיות שונות: קשישים, מקבלי קצבאות, תושבי פריפריה, עובדים זרים ואזרחים שהבנקים המסחריים סגרו בפניהם את הדלת. בבנק הדואר מתנהלים מאות אלפי חשבונות והוא מחזיק פיקדונות בהיקף אדיר של מיליארדי שקלים. עוד חשוב לציין, כי בנק הדואר אינו פועל כיחידה מנותקת, אלא כחלק אינטגרלי מסניפי הדואר עצמם. המודל הייחודי יצר סינרגיה וסבסוד צולב, בין השירותים הפיננסיים לבין השירותים הריאליים: חלוקת דואר, לצד תשלומים, גבייה, שירותים ממשלתיים וכו'. למעשה, בנק הדואר מעולם לא עמד בהגדרה של "בנק". הוא אינו רשאי לשלם ריבית על פיקדונות, או להעמיד אשראי וכן, אינו נתון לפיקוח של בנק ישראל. כך שבפועל, הוא משמש גוף תשלומים וניהול חשבונות בלבד. מכאן גם נובעת התנגדות בנק ישראל להמשך השימוש בשם "בנק הדואר": בנק ישראל אומנם הכיל את השימוש בשם זה, כל עוד הבעלות הייתה ממשלתית, אך עם הפרטת חברת הדואר ובנק הדואר, נאסר השימוש בשם "בנק הדואר". כאמור, ביטול השם "בנק הדואר" אינו שינוי סמנטי בלבד, אלא שבשנים האחרונות נשחק תפקידו של הבנק באופן שיטתי. מאות סניפים נסגרו, בעיקר בפריפריה ובשכונות מוחלשות, השירות הפרונטלי צומצם, כוח האדם קוצץ, וזמני ההמתנה התארכו. במקביל, בוטל הפיקוח על תעריפי בנק הדואר - פיקוח שנועד להבטיח נגישות והוגנות - ונקבעו עמלות חדשות, תוך ייקור עמלות קיימות. כך, פעולות בסיסיות שבעבר ניתנו ללא עלות או במחיר סמלי, כגון ניהול חשבון, משיכת והפקדת מזומן, העברות כספים וטיפול בקצבאות, הפכו ליקרות יותר. ויודגש: ויתור המדינה על בנק החברתי בשם "התייעלות" רק העביר את המחיר לחלשים ביותר בחברה, שעבור רבים מהם מדובר ב"קו ההגנה" האחרון. בנוסף, יש להצביע גם על פרדוקס מטריד: בעוד האוכלוסיות החלשות נאלצות לשלם יותר על שירותים בסיסיים בבנק הדואר, המדינה - שהיא גם המפקח של הבנק ועד לאחרונה גם הבעלים שלו - דאגה לעצמה לתנאים מועדפים באמצעות "הסכם השירותים", שבו נקבעו תעריפים מופחתים והטבות ייחודיות לשירותים המסופקים לממשלה. בעת האחרונה צפה מחדש יוזמה להציג את בנק הדואר ("דואר פיננסיים") כמי שעתיד להפוך לבנק מסחרי מן המניין, כזה שכביכול יתחרה במערכת הבנקאית. אלא שגם יוזמה זו נראית כמהלך סרק. אין בה את הכלים, המשאבים, ההון האנושי, תשתית המחשוב וכו', כדי להפוך את בנק הדואר לבנק מסחרי אמיתי. קיים חשש ממשי שהמהלך ישמש פתח להמשך צמצום באופיו החברתי של בנק הדואר, לרבות: העלאת תעריפים נוספת בשם "התאמה לשוק", סגירת סניפים נוספת בשם "התייעלות" והחמור יותר: הוצאת השירותים הכספיים מסניפי הדואר וקריסתם הסופית. הטענה כי המערכת הבנקאית המסחרית תספק מענה חלופי ללקוחות בנק הדואר, אינה עומדת במבחן המציאות. הבנקים הפרטיים אינם מחויבים לקבל כל לקוח, אינם מחויבים לפריסה בפריפריה, ואינם פועלים מתוך שיקול חברתי, אלא למיקסום רווחיהם - ויעידו על כך הסגירה המאסיבית של סניפי הבנקים, ודוחות הרווח "המפלצתיים" של הבנקים. חרף האמור לעיל, חשוב לומר ביושר, כי הדיון בגורל בנק הדואר אינו מתקיים בוואקום. בשנים האחרונות חלו שינויים עמוקים בשוק, לרבות: ירידה חדה בהיקף משלוח הדואר המסורתי, מעבר לתקשורת דיגיטלית, ושחיקה מתמשכת בפעילות הליבה של חברת הדואר. במקביל, גם הביקוש לשירותי אשנב בבנק הדואר השתנה, בין היתר בשל דיגיטציה, מעבר לאפליקציות בנקאיות וצמצום הפעילות הפיננסית הפרונטלית. אין להתעלם גם מההפסדים שצברה חברת הדואר על-רקע מגמות אלה. אולם ההכרה בשינויים הללו אינה מחייבת ויתור על בנק חברתי, אלא מחייבת חשיבה מחודשת על חיזוקו והתאמתו - ולא פירוקו והטלת העלות על הציבור החלש, שממילא פחות שולט בכלים הדיגיטליים. העובדה שהיעלמות בנק הדואר התרחשה בעיצומה של המלחמה, גרמה לכך שבאופן טבעי ביטול קיומו של מוסד חברתי ותיק בישראל, על ההשלכות העמוקות שבו, לא זכה להתייחסות ציבורית הולמת. שכן, סדר היום הציבורי והתקשורתי נתון רובו ככולו, ובצדק, לשאלות ביטחוניות. בסופו של דבר, בין אם מדובר בהתפתחות טבעית של השוק, כפי שהופעת המקרר הביתי העלימה מחיינו את מוכרי הקרח, ובין אם מדובר בבריחה של המדינה מאחריותה להעניק שירותים כספיים בסיסיים, זהו תהליך שראוי היה - ועדיין ראוי - לדיון ציבורי רחב, שקוף ומעמיק.