בשנת 2026 אנחנו אחרי הבידוד והסגרים של המגיפה הגדולה. מלחמת שבעה באוקטובר ברובה מאחורנו (אך לא הסתיימה). והנה נראה שאנחנו חוזרים לעבר המוכר. כאן בלוס אנג׳לס, הארגונים חזרו לפעילותם שעיקרה אחד: איסוף כספים. מצבנו בכי רע, וישראל הפכה למצורעת - אנשיה, מוסדותיה ומוצריה. איש לא רוצה להתקרב לישראל (או לכל מה שקשור אליה) מרחק קילומטר. אפילו בשטחים מקצועיים לחלוטין (לדוגמה, מחשוב קוונטי), אותה המחלה בדיוק.
והנה התחיל זרם נוסף של אורחים השונה באופן מהותי מתמול-שלשום. שורדי השבי, בני משפחותיהם, אמריקנים שעלו ארצה ובאים לחגוג כאן בר מצווה של קרובי משפחה, חברי כנסת לשעבר, ועוד המון - זרם עצום ורב. הפניות שאני מקבל - לא עבור כספים כי אם לאירוח כך שהבאים יוכלו לספר על ישראל מנקודת מבטם והנסיון שלהם - צריכות להיות מופנות לקונסוליה לטיפול.
על הקונסוליה להיות נגישה, אסירת תודה, וששה לפעולה. יש לנצל כל מבקר ומבקרת, כי את הסיפור הקולקטיבי שלנו, של מה שעברנו מאז שבת בבוקר לפני למעלה משנתיים, העולם לא שמע מאיתנו (ואיני כולל את עלילות הדם של בוגי יעלון, יאיר גולן ודומיהם, על רצח עם ורצח תינוקות בתור תחביב, או של אלופה בצה"ל שהדליפה סרטונים ערוכים וסיפקה הוכחות לעולם שחיילי צה"ל כולם אונסים מחבלים שישראל מחזיקה בשבי ועושים בהם מעשי סדום חדשים לבקרים).
נזכור, משך שנתיים ישראלים שלא חיים בארץ, כמו גם יהדות התפוצות ואפילו הנוצרים אוהבי ישראל הדירו רגליהם מהארץ. היינו מבודדים, והשנאה כלפינו בעולם הרקיעה שחקים. מילואימניקים או חיילים בסדיר שסיימו את השירות ויצאו לחו"ל לנקות את הראש נתקלים בקרן מבריסל הרודפת וצדה אותם. גם ישראלים שלא נלחמו נתקלים בבתי מלון ביפן ובשוויץ ואפילו בבתי עסקים בבורלי הילס המסרבים לארח אותם אלא אם כן הם יצהירו ויוכיחו שהם לא השתתפו ברצח עם, משל הוא שישראל בוודאות ביצעה (וממשיכה לבצע) רצח עם שיטתי בעזה. בימינו צריך להלחם בשקרים כאילו הם אמת מוחלטת, והעולם נגדנו.
משהו מיוחד מאוד מאפיין את התקופה עכשיו - רצון אדיר להסביר, לספר את הסיפור שלנו, להלחם בנרטיבים השקריים של רצח עם ושאנחנו רוצחים ילד כל שעה מזה למעלה משנתיים. הישראלים שהיו תחת מצור משך שנתיים, תחת איום ממשי של טילים וכטב"מים, כשכולנו מתפללים לחזרת השבויים, מרגישים צורך לפעול, להתייצב בחזית המשמעותית ביותר - זו בה אנחנו נלחמים על דעת הקהל הבינלאומית.
בעבר עובדי אל על - טייסים, דיילים, ואפילו צוות קרקע - התנדבו לדבר ברחבי העולם על ישראל שלהם. התוכנית כונתה "שגרירים" ובכל מקום אליו הם היו מגיעים, הם היו מדברים על ישראל שהם מכירים, מניסיונם האישי.
אחזור לקונסוליה: אם פעילות השגרירים של אל על הייתה תוכנית של חברה פרטית עם אמצעים, רצון טוב והבנה שהדבר יעזור לתדמית (הן הפרטית והן הכללית), הרי שכל מי שמגיע לכאן ויש לו מה להגיד (לדוגמה איריס חיים) - האם לא כדאי להעמיד עבורו את מלוא הטנא של עובדי הקונסוליה ובעיקר הקשרים שלהם לארגן, למצות ולמקסם ביקורים אלו? זה לא לאיסוף כספים. זה לא לקידום ספרים. ה לא לאגו האישי. אלו אנשים שיש להם מה להגיד, וכדאי לתת להם שופר, מקומות עם קהלים, חוגי בית, ליווי צמוד ועזרה. לא במאסף כי אם בנחשון. לא במשיכה כי אם בדחיפה.
הקונסוליה ממרום מושבה יודעת איזה ארגונים (בתי כנסת, פוליטיקאים, פילנתרופים וכו׳) קיימים בשטח, ובקלות ניתן להרים טלפון ולהגיד "שלום, כאן הקונסול הישראלי. רציתי לספר לכם שאיריס חיים מגיעה, כן, בדיוק, היא האמא של אחד משלושת הבחורים שהצליחו להשתחרר משבי חמאס-דאעש ולשרוד כמה ימים בשטח האויב בלי שיתגלו, וכוחותינו ירו בהם למוות בשל זיהוי כושל. לא רק שהיא סלחה לחיילים שירו והרגו את בנה, היא מופיעה בכל מקום בכדי לעודד אחדות והבנה, סובלנות וסליחה. היא הפכה לסמל בשל העשייה בה היא עוסקת - להבריא ולרפות את הגוף והנשמה. ולא בכדי היא נבחרה להדליק משואה. איריס חיים מגיעה, וחשבתי שתרצו לאסוף קבוצת אנשים ולשמוע את מה שיש לה להגיד." [כך בתאוריה. כך צריך להיות במציאות. האם זה יותר מדי לדמיין, לצפות, לקוות?]
אין כאן צורך בתקציבים. אין כאן בקשה לתרומות. יש כאן שגרירים של ממש, בפועל, במעשה, והם חיילים המגיעים לקו הקדמי של חזית המלחמה על התודעה הבינלאומית. יש לעזור להם כך שכל דקה מזמנם תנוצל לקדם את ישראל. בניגוד לדיפלומטים ושאר עובדי הקונסוליה המקבלים משכורות (שהם עצמם דרשו להשוות לאלו של לוחמי המוסד בשל סיכון החיים הכרוך בכל הארועים הנוצצים בין מלון חמישה כוכבים לקלוב גולף פרטי), אלו שמגיעים עושים זאת מכספם הפרטי, על חשבון זמנם הפרטי, ללא אמצעים וללא תמיכה כלשהי. לרוב הם לא קשורים לאף ארגון - הם יחידים ויש להם סיפור לספר, סיפור הבוער בלב ומבקש להתפרץ, ממש כמו הר געש. האם לא כדאי למנף את כל הרצון הטוב הזה שפורץ מאיתנו כמעין המתגבר?
אני נזכר בשנים עברו, עת אחת העובדות הבכירות והוותיקות ביותר בקונסוליה הייתה מלווה מבקרים שהקונסוליה רצתה ביקרם. אחד היה דיפלומט ישראלי שבא לקידום ספרו. הוא ישב באחד מבתי המלון היקרים והמפוארים ביותר בעיר (מקום בו ראשי מדינות שוהים), בתעריף מוזל של משה"ח, ומה שענין אותו ביותר היו הקניות לאשתו (והתמרוקים שהיא ציפתה שיביא). עובדת הקונסוליה הבכירה לקחה אותו ממקום למקום, משל היא הייתה שמרטפית. זה מה שקורה כשרוצים ביקרו של מישהו - שזלזל לחלוטין באלו שנקרו ובאו לכבודו. באחד האירועים, הוא איחר שעה שלמה, וכך ישבו להם 20 איש במסעדה וחיכו לבוא הוד מעלתו. כשהוא הגיע, הוא אפילו לא התנצל ורצה לאכול וללכת.
האורחים לא צריכים שמטרפים. הם מגיעים לכאן בכוחות עצמם. הם עושים את הכל בלי לצפות לתמורה. אם הייתה הקונסוליה מודעת ונגישה מבעוד מועד, הרי שניתן היה לשבץ אותם עם המרכזים הקהילתיים, בתי הספר היהודים, בתי כנסת וכנסיות, הפדרציות, ארגונים מקצועיים, אנשים פרטיים, ועוד. כך ניתן להקרין ולהעצים את קולם. האם זה לא תפקיד הקונסוליה? זה יכול להיות פרויקט דגל ללא מאמץ כלשהו - הישראלים באים, ופשוט צריך לעזור להם מעט.
כל שהקונסוליה הישראלית למדינות מערב ארה"ב צריכה לעשות הוא להיות נגישה ונכונה לעזור: הנה מספר הווטצאפ שלנו, הנה כתובת האימייל, ואנחנו מבטיחים כשכל פניה תענה במיידי. נסו ותראו. אנחנו מעריכים כל כך את העובדה שאתם מגיעים. רק ספרו לנו קצת על עצמכם, וכבר נדע לשדך אתכם עם קהלים שונים. כאמור, אתם אלו שמתאמצים ומגיעים, ואנחנו אלו שמרוויחים. מדינת ישראל יוצאת נשכרת. משלבים כוחות, ממצים כל אמצעי, מחדשים ומגוונים, והעיקר - פועלים בשטח. חריש עמוק. לא רק באירועים נוצצים. מכתתים רגלים. פונים לכל גורם אפשרי.
אולי נגלה שדווקא מרבית הקהל פשוט שומע רק את דברי הבלע והשטנה נגדנו, ואיש לא מתייצב לספר סיפור אחר. צריך ללכת מדלת לדלת ולעשות את העבודה - חריש עמוק - ולקוות שהזורעים בדמעה, ברינה יקצורו. או כפי שנאמר בפרשת בחוקותי בספר ויקרא כ"ו:5: "והשיג לכם דיש את בציר,ובציר ישיג את זרע, ואכלתם לחמכם לשובע, וישבתם לבטח בארצכם." מי יתן שנשכיל לפעול כך שהתוצאה תהיה "וישבתם לבטח בארצכם." (שם, לא כאן.)