אני מתקשה לחיות בעולם שבו אחרים בטוחים שהם יודעים בדיוק מה אלוהים רוצה ממני. מה מותר לי, מה אסור, איך עלי לאכול, להתלבש, להתפלל, לשתוק. משהו בי מתכווץ מול הוודאות הזו. לא משום שאין לי אמונה, אלא דווקא מפני שיש לי אחת.
אני יוצאת מתוך הנחה פשוטה מאוד, זה שלא מבינים משהו, או לא יודעים להסביר אותו, לא אומר שהוא איננו קיים. להפך. כשאני מביטה בכדור-הארץ, באנשים שחיים עליו, בחיות, בכאב, באהבה, בשבר וביכולת לקום מחדש, אני מתקשה להאמין שכל זה מקרי. שכוכב קטן אחד, אבוד בין גלקסיות, נושא עליו חיים ותודעה בלי שום הקשר, בלי שום משמעות.
האמונה שלי נולדת מהשתאות. לא מידע, לא הוכחה, אלא מבט. יש כוח גדול מן האדם, ומן החיות, ומן ההיגיון שלנו. אינני יודעת לקרוא לו בשם מדויק, ואני גם לא מרגישה צורך. הידיעה שיש סדר כלשהו, גם אם נסתר, מרגיעה אותי. לא מרדימה, לא משתקת, אלא מאפשרת לי לפעול. אני עושה את חלקי. משתדלת להיות אדם ישר, קשוב, אחראי. את התוצאות אני משחררת. לא כי אינני אכפתית, אלא כי אינני אלוהים. יש גבול לאחריות האנושית, וההכרה בגבול הזה היא חלק מן האמונה שלי.
המוסר, בעיניי, מתחיל ונגמר במרחב שבין אדם לחברו. שם נבחנת אמונה. לא בצלחת, לא בלבוש, לא בטקסים. האלוהים שאני מאמינה בו אינו מתעניין בפרטים כאלה. אם הוא קיים, והוא קיים עבורי, אכפת לו הרבה יותר מהאופן שבו אני פוגשת את האחר, מאשר מהאופן שבו אני מברכת על האוכל.
מצאתי חיזוק לעמדתי והשראה לכתיבת מאמר זה, בכתיבתו של פרופ’ אבי שגיא. כמו שאני מבינה את רוח דבריו, "האמונה אינה ידיעה אלא בחירה, היא אינה מבטלת את הספק אלא חיה בתוכו". "אלוהים", לשיטתו, "אינו פתרון לשאלות, אלא מסגרת שבתוכה האדם נדרש לשאת באחריות מלאה למעשיו. אמונה שאינה מוכנה לעמוד למבחן מוסרי איננה אמונה עמוקה, אלא בריחה".
המילים הללו פגשו אותי בדיוק במקום שבו אני עומדת, במקום שבו אין הוכחות ואין הבטחות, אבל יש הכרעה. לא להסתתר מאחורי שמיים, לא להאשים את האל, לא לציית כדי להשתחרר מן המצפון. יש תפיסות דתיות שמבקשות ציות מוחלט. אני נרתעת מהן. ציות שאינו נבחן מוסרית מפחיד אותי. הוא עלול להפוך כל מעשה, גם האלים, גם האכזרי ללגיטימי בשם שמיים. אמונה כזו מוחקת את האדם, ואני מסרבת לאמונה שמבקשת ממני לוותר על האחריות האנושית שלי.
אני מאמינה באמונה שאין בה ביטחון, אך יש בה יושר. אמונה שמתרחשת במפגש, עם אדם אחר, עם שתיקה, עם שאלה שאין לה תשובה. אמונה שאינה מבטיחה קרבה, ואינה מציעה נחמה מיידית. יש בה מרחק. יש בה ספק. ויש בה בחירה יומיומית להישאר מחויבת. וזו אולי הנקודה החדה מכולן - האמונה שלי אינה מגינה עליי מפני החיים. היא אינה פוטרת אותי מהכרעות קשות, ואינה מנקה אותי מטעויות. להפך. היא משאירה אותי חשופה. בלי תירוצים. בלי אלוהים שאפשר להסתתר מאחוריו. אלוהים - לא עובד בשבילי. האמונה דורשת ממני דבר אחד שאין ממנו מנוס, להיות אדם גם כשאין ודאות, גם כשאין תשובה. ואולי, בסופו של דבר, זו היא הדרך היחידה הראויה לחיות.