טכנית, גם חלק זה חולק לתשעה קטעים המלווים את "ההתבגרות" של הנערה הצעירה הבלתי מנוסה שמשתדלת לנסח לעצמה קוד אתי אישי. בקטע הראשון מספרת יסעור על חוויה בלתי נשכחת: הליכה לתחנת ההאכלה שבה היא נפגשת פנים אל פנים עם ציפורי הטרף וחיות הבר המגיעים לאכול. לטענתה, ללא הבנים שליוו אותה, "סביבתניקים" עם משקפת ציפורים על צווארם ותמיד יחפים היא לא הייתה משלימה את המשימה.
חוויה נוספת הייתה "טקס הזריחה" אליו הוזמנו ההורים והאחים ושם, על פסגת הצוק, כל השכבה רקדה מול השמש העולה בבגדים שנתפרו כמה ימים קודם, בצעקות פרא ובתנועות של כדור-הארץ נגד השמש. עיתים הוא נראה כטקס פגאני ועיתים הוא דמה לשיבה לימי התנ"ך, מכל מקום הוא היה שונה מטקסי הסיום הבנאליים בערים הוותיקות במרכז הארץ.
קטע 2
בקטע זה מתארת יסעור את התעוררות התשוקה המינית שלה ומנצלת את הנוף, המדבר, הלימודים והחברותא כרקע. התחושה היא שהכול מותר אבל, בפומבי. לא בהסתר ולא בהיחבא. כך למשל היא אומרת: "לתופעה קוראים נימב"י ואני שוכבת על המזרן ולוקחת שתי שכטות ארוכות לפני שאני מעבירה לאבשה, ומקפידה שכמה שיותר נקודות בגוף שלנו ייגעו, שכמה שיותר נקודות יישארו נגועות.
זה כמונו, אני רוצה להגיד לו, זה כמו שזרקו אותנו לכאן, לחצר האחורית של שומקום, רק שלא יצטרכו לחשוב עלינו, ...אז אני מסתכלת על השפתיים שלו ...כשהוא שואף ואז נושף שלושה עיגולים מושלמים, פאף-פאף-פאף ...ואני מרגישה שאם הוא לא יגע בי עכשיו, אני אנבול ואמות...".
הקטע השלישי מתאר את התפתחות רגשות הקנאה של הסופרת לשותפתה לחדר, וכיצד היא מצליחה לתפוס את תשומת ליבו של אבשה. המוטיב המרכזי בשני הקטעים הללו הוא הטיול מאילת ליוטבתה במשך חמישה ימים כשבכל יום הולכים כ-20 קילומטר. יסעור מדגישה שהקושי לא היה ההליכה או החום או הצימאון אלא שאלות הרות גורל כמו למשל - האם יש עתיד למדבר והאם יש טעם להתיישב בו ולהפריחו או שאלה ארבע שנים של התבגרות שבסופן שיבה לקרירה אזרחית רגילה במרכז הארץ.
קטע 4
בקטע זה מנסה הסופרת להראות כיצד משתלבת אהבתם, שלה ושל אבשה במהלכי הכוכבים, בחולות המדבר, במפגש עם זוחלים ובטיולי הרגל הארוכים בלילה לצוק, לקבר בן-גוריון ולבתי הפנימייה. היא חשה שהאש שנדלקה לא תכבה ומתחילה לתכנן את חייה לאחר סיום הלימודים בפנימייה יחד עם אבשה.
לא חסרים כאן תיאורי מגע מיני בוסרי המתוארים בעדינות וברכות בניגוד לסגנון המדברי הגברי והקולח בו נקטה הסופרת לאורך כל הספר. לכאן ניתן לצרף את קטע 5 הממשיך את קטע 4 ומדגיש את חוסר ההיגיון והחוקיות של נערה צעירה המתאהבת לראשונה בבחור בן גילה ויחד עימם מתגלים תענוגות הגוף.
קטע 6
על המשפט "שדה בוקר זה לא מקום - שדה בוקר זה מצב נפשי" בונה הסופרת את פרקי סיום הפנימיה. האירועים שהיא מציגה, החל ממרד כלפי ההנהגה, עובר דרך קביעת הכלל "שאת הבתולין מאבדים רק על קבר בן-גוריון" וגומר בחיפוש גופה של אחת הנשים המקומיות שהשאירה לכאורה מכתב התאבדות.
לאורך כל הקטע מגיעה הסופרת למסקנה שהבנים הם היזמים, חופשיים, יודעים הכל ואילו הבנות, שההורמונים החלו לזרום בגופן, מבינות שכולם רוצים לשכב עימן ובדרך זו משיגות את הכול.
אם נוסיף את קטע 7 נראה שיסעור אכן מודה בכך שבתום שנות הפנימייה, לאחר האהבה הגדולה לאבשי, וקצת לפני הגיוס - היא מודה באופן מלא בחולשת המין הנשי: "...ואנחנו נמשיך לא להגיע, אנחנו נמשיך להתבייש, להיות למעלה, כי אנחנו שוקלות יותר מדי, כי הזווית לא מחמיאה, כי הבעות הפנים שלנו מביכות, אנחנו נמשיך להצטדק, להתנצל, לרצות, לרצות לרזות, לנסות לתפוס פחות מקום, לקנא בחברות שלנו. לא לבקש העלאה, להתבוסס באשמה, אנחנו נלך לפסיכולוגית ולמכשפות ולאשרמים במדבר ולמעגלי אימהות, אבל לא נמצא לעולם את הדרך פשוט לחיות."
קטע 8 הצמוד לטקסט זה הוא ניסיון פילוסופי-בוסרי להגדיר "מה זאת אהבה". במהלך ההתכוננות לבחינות הבגרות הבנות מגלות ובראשן הסופרת ארוכת השיער, כי קל מאוד לפתות את הבנים אך לא קל לגלות אם יש בהם תשוקה, שהיא מרכזה של האהבה בגיל זה.
קטע 9
זהו הקטע האחרון בחלק השני. לכאורה הקורא מצפה לסיכום אך הסופרת ממשיכה בתיעוד עלילותיה כבוגרת מדרשת בן-גוריון. הוא כולו מוקדש לתחושותיה כנערה בוגרת שסיימה לימודיה, חוזרת לעיר והיא לבד. כל הארבע שנים של שדה בוקר נמחקו, והיא לא יודעת איך לנוע בעולם האמיתי. רק מתגעגעת.
הקורא חש שהסופרת אכן התבגרה, רואה את המצב דרך עיניים עירוניות, תועלתיות, השכלתיות אך הן חסרות את ברק המדבר של חבורת שדה בוקר הסביבתיים. נכון, היא עובדת, אוכלת, צופה בטלוויזיה אך חסרה לה "רוח החבורה" שלמדה לחיות את כל שהמדבר ידע להציע.
לסיכום: מכיוון שיסעור לא מסכמת את הספר (ואינה צריכה לעשות זאת), הרשיתי לעצמי לאסוף כמה התרשמויות של קוראים ומומחים כולל שימוש בבינה המלאכותית. הספר הוא מעין מדריך לא רשמי להתבגרות בעולם המודרני. מעין שיחה בין כותבת מנוסה לבין נערות הנמצאות בעיצומו של גיל ההתבגרות. הוא לא מתיימר להיות ספר לימוד אלא, מקום בטוח שבו ניתן לדבר על הכל החל מדימוי גוף ועד למערכות יחסים וביטחון עצמי. ואם בחוקים עסקנן, הרי החוק הראשון הוא הקשר של הדמות (של הסופרת) עם עצמה בגיל ההתבגרות.
היא בונה לדמות הנשית "עמוד שדרה" פנימי שלא תלוי באישור של האחרים. אחד הפרקים נוגע ליחס בין הרשתות החברתיות ובעיקר האינסטגרם והטיקטוק והסופרת ממליצה לבנות להפסיק ולהשוות עצמן לבנות כפי שהן מציגות עצמן ברשתות. עוד היא עוסקת בחברות וקודים חברתיים, בגבולות ההסכמה, וזאת מול לחץ חברתי מול המין השני.
בשאלת הסגנון ניתן לומר שהוא "מעצים" כלומר, מסייע לנערה להבין מי היא. הוא לא נמנע מנושאים מביכים בגיל זה או מצבים קשים ואינטימיים. היא משתדלת להבין את שפת דור ה-Z ומתייחסת לטכנולוגיה כחלק בלתי נפרד מהחיים. הקוד האתי הבולט - המצפן הפנימי שלך ינחה אותך בחייך.