למה קיים מחסור אדיר בשופטים במדינת ישראל? מדוע מערכת החינוך משוועת למורים? מה עומד מאחורי ההחלטות למכור נכסים לאומיים כמו חברת "צים" ונמל חיפה? במבט ראשון, נדמה שמדובר בשאלות מתחומים נפרדים, אך בחינה מעמיקה חושפת חוט מקשר מובהק. בניסוי אקטואלי שערכתי מול הבינה המלאכותית, קיבלתי תשובה שניתן היה לצפות לה: המחסור בשופטים ובמורים הוא תוצר של חוסר השקעה ארוך טווח בשירותים הציבוריים, בעוד שהפרטת נכסי המדינה היא היישום של מדיניות המאמינה שהשוק הפרטי תמיד יעיל וטוב יותר מהמדינה.
אולם, אני מבקש להתמודד עם השאלות הללו מזווית אחרת. לתפישתי, אנו נוטים לקבל כגזירת גורל הנחות יסוד שהוביל הליכוד, ולפיהן השירות הציבורי הוא בהכרח מסורבל ולא יעיל. קשה לשכוח את האמירה המפורסמת של שר האוצר דאז, בנימין נתניהו, בשנת אלפיים ושלוש. במסיבת עיתונאים שנועדה להציג את "התוכנית להבראת כלכלת ישראל", צייר נתניהו על לוח מחיק את משל "האיש השמן והאיש הרזה". המגזר הציבורי הוצג כאיש שמן הרוכב על גבו של המגזר הפרטי הרזה והתשוש. נתניהו טען כי המגזר הציבורי שוקל חמישים וחמישה קילוגרמים בעוד הפרטי שוקל ארבעים וחמישה בלבד, והציב מטרה אסטרטגית: להפוך את היחס ולאפשר ל"איש הרזה" לצמוח.
השד הניאוליברלי יוצא מהבקבוק
מנקודת זמן זו, השד הניאוליברלי נחשף במלוא עוזו לשמש הישראלית. הפרטות היו קיימות גם לפני כן, אך הליכוד הפך את התפישה הזו לאידיאולוגיה מוצהרת בקול תרועה רמה, וסימן את השירות הציבורי כבעיה המרכזית של המדינה. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מספרים את הסיפור בבירור: בשנת אלפיים ושלוש עמדה ההוצאה הממשלתית על כחמישים וחמישה אחוזים מהתוצר, ואילו בשנים אלפיים עשרים ושלוש עד אלפיים עשרים וחמש היא ירדה לסביבות שלושים וחמישה עד ארבעים אחוזים. מדובר בשינוי דרמטי לעומת תקופת "האיש השמן", אלא שהמלחמה והוצאות הביטחון שינו שוב את התמונה, ויצרו מצב אבסורדי של ממשלה רחבה ובזבזנית לצד תקציב שחורג מכל גבול.
המדיניות של שנת אלפיים ושלוש בישרה את ראשיתו של הפופוליזם הישראלי. נבחרי ציבור החלו להדביק לשירות הציבורי דימוי של "מחלה אוטו-אימונית" שניתן לרפא רק על-ידי פירוק והרכבה מחדש. קריאת הקרב הזו הובילה לחיסול גופים כמו רשות השידור ומכירת דואר ישראל, אך הנזק העמוק ביותר נגרם לשירותי ההוראה והמשפט - עמודי התווך של החברה.
גלקסיית המשפט של יריב לוין: המתנה לקריסה?
במערכת בתי המשפט נוצר כיום מחסור של מאה וחמישים שופטים. השר הממונה, יריב לוין, אינו מקדם מינויים חדשים, נושא שנמצא כעת בדיון בבית המשפט העליון בעקבות עתירת התנועה לאיכות השלטון. לוין מציג קו עקבי של אי-כינוס הוועדה לבחירת שופטים, בטענה לצורך ב"הסכמה רחבה" ובשינוי מבני. הטיעון המשפטי שלו נשען על סמכותו הבלעדית, לשיטתו, להחליט מתי לפעול, תוך דחיית התערבות בג"ץ במה שהוא מגדיר כהחלטה פוליטית מובהקת.
נראה כי השר ממתין לרגע שבו "הגלקסיה המשפטית" תסתדר לפי חזיונותיו המהפכניים משנת אלפיים וחמש. הוא פועל מתוך הכרה ומשימה, ודומה שהוא בונה על קריסת המערכת כדי להצדיק את רעיונותיו, בדומה למהלך שבוצע ברשות השידור. הצהרותיו על כך ש"אנשים שלא בחרנו מחליטים עבורנו" חותרות תחת הצורך במקצוענות משפטית חסרת פניות. לוין תוקף את שיטת "חבר מביא חבר", אך מתעלם מכך שגם בפוליטיקה ובמפלגתו שלו, המנגנונים נועדו להבטיח שהנבחרים יהיו "משלנו". התוצאה היא מערכת משפט עמוסה לעייפה שאינה מסוגלת לתת מענה ראוי לאזרח, בזמן שהשר נהנה מחסינות וממשיך בעימותו עם המערכת.
חזון הבינה המלאכותית מול מציאות הכיתה הצפופה
גם מערכת החינוך סובלת ממחסור כרוני במורים, הנובע משחיקה מתמשכת במעמד ההוראה. במקום להשקיע במכללות להוראה ובתגמול סטודנטים, משרד החינוך מקדם תוכניות יומרניות להטמעת בינה מלאכותית וחיזוק הזהות היהודית. התוכנית מגדירה את הבינה המלאכותית כ"מיומנות יסוד", ובמקביל מתגברת שעות תנ"ך ומחשבת ישראל במטרה לחזק את החוסן הלאומי.
השאלה המתבקשת היא: מי יוציא את התוכניות הללו אל הפועל במצב של מחסור כה חמור בכוח אדם? האם זהו הצורך האמיתי של תלמידי החינוך הממלכתי? בעוד הזרם הממלכתי נחלש, משרד החינוך פועל להעברת כמעט מיליארד שקלים לזרם החרדי, דרך ערוצים כמו תקציבי גמישות פדגוגית והסדרת שכר ברשתות שאינן נמצאות בפיקוח מלא. נראה כי הכסף מופנה למי שמפעיל לחץ פוליטי חזק יותר, ולא בהתאם לטובת המדינה.
סיכום: כלכלה חופשית או ניתוק מערכים ציוניים?
לסיכום, כאשר אנו רואים ממשלה המקדמת יבוא מזון ללא הגנה על ייצור מקומי, מוכרת נמלים ומאגרי גז, וממליצה לתעשיות ביטחוניות להנפיק מניות בחוץ לארץ - אנו רואים את מימוש חזונו של בנימין נתניהו. זוהי אמונה יוקדת בכלכלה חופשית שמתנתקת בהדרגה מהערכים הציוניים הקלאסיים של אחריות המדינה כלפי אזרחיה וכלפי נכסיה. מערכות החינוך והמשפט קורסות תחת עומס המשימות והמחסור במשאבים, מצב המשרת פוליטיקאים השואפים לכאוס כדי לממש חזיונות אישיים על חשבון איכות החיים של כולנו.