ב-16 במאי 1916, בשיאה של מלחמת העולם הראשונה, נחתם בין צרפת לממלכה המאוחדת בריטניה בהסכמתה של האימפריה הרוסית "הסכם סייקס-פיקו" אשר עסק בחלוקת שטחי האימפריה העותומאנית במזרח הים התיכון אחרי הבסת הטורקים. ההסכם נערך על-ידי נציגי שתי הממשלות: מארק סייקס, נציג משרד החוץ הבריטי, ושארל פרנסואה ז'ורז'-פיקו, נציג משרד החוץ הצרפתי ומטרתו הייתה לקבוע את אזורי השליטה של שתי המעצמות בשטחי האימפריה העות'מאנית לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה. על-פי ההסכם היו אמורים הצרפתים לשלוט באצבע הגליל. הבריטים עזבו את המקום. לצרפתים לא היו מספיק כוחות כדי לשלוט על השטח. מנהיגים ותושבים ערביים באזור הגליל, התנגדו לניסיונות ההשתלטות הצרפתית וניצלו את חולשתם באזור כדי למרוד בשלטונם ואף להתנכל לכפרי הנוצרים באזור שלהם נתנה צרפת את חסותה. כך מצאו עצמם ארבעת היישובים היהודיים הבודדים שהיו קיימים אז באזור אצבע הגליל: המושבה מטולה, חצר תל-חי, קיבוץ כפר גלעדי והישוב חמארה - במעין שטח הפקר אשר נשלט בידי כנופיות ערביות מקומיות. האלימות גאתה ומעשי שוד, תקיפה וביזה היו דבר שכיח באזור. הישובים היהודיים באזור חוו גם הם התקפות והתנכלויות. השייחים הערבים שבסביבה חמדו את השטחים שהיהודים פיתחו ועיבדו. יישובי אצבע הגליל נקראו להחזיק מעמד אך התגבורת הגיעה בקצב איטי. ביום 12 בדצמבר 1919 נורה שניאור שפושניק, חבר תל חי בעת התקפת כנופיית ערבים בדואים. הוא נמצא מחוץ לחצר תל חי ירוי ומת. ב-6 בפברואר 1920 כחודש לפני "קרב תל חי" נהרג אהרון שר מקבוצת מגיני תל חי בעת שיצא לעזרת עובדים שעבדו בשדה, ובהיתקלות נפגע מכדורי רובה ונהרג. תושבי החצר תל חי חיו בבדידות, בניתוק ובחששות כבדים.

חורף תר"פ 1920-1919, בגבור התנכלויות לישובים היהודים נשלח על-ידי הנהגת הישוב יוסף טרומפלדור קצין צבא עטור תהילה, לארגן את ההגנה בצפון. טרומפלדור נטל על עצמו את הפיקוד על תל חי. החצר תל חי הייתה למעשה חווה חקלאית שנבנתה ב-1907 ביוזמתו של פקיד חברת יק"א, האגרונום חיים מרגליות קלווריסקי עבור איכרי מטולה שעיבדו את אדמת טלחה. ב-1918 במהלך מלחמת העולם הראשונה התיישבה בחצר טלחה (תל חי) קבוצת פועלים, הקימה במקום קיבוץ וקראה לו בשם הסמלי 'תל חי'. הייתה זו חצר מוקפת חומה שכללה מבנה מרכזי עם עליית גג ולידו אורווה, רפת מחסן תבואה ועוד.

ביום י"א באדר תר"פ (1.3.1920) הגיעה לחצר תל-חי קבוצת ערבים בדואיים חמושים ובראשם השייח כאמל חוסיין אל-יוסוף, צעיר בן 20 ראש שבט בדואי מהכפר אל-ח'אלסה (היום קריית שמונה). הם דרשו להיכנס לחצר, לטענתם, לחפש "מרגלים צרפתים". ככל הידוע יוסף טרומפלדור נעתר לבקשה והורה לאפשר לכאמל ואנשיו להיכנס מתוך ידיעה כי החיפוש יסתיים בלא כלום. במהלך "הביקור", של כמאל ואנשיו בחצר תל חי הם עלו לעליית הגג של המבנה המרכזי בחצר ונתקלו באחת המגינות דבורה דרכלר עם אקדח בידה. הגרסה הרווחת היא שכמאל חוסין או אחד מאנשיו ניסה לקחת את האקדח מידיה והיא התנגדה ונפלט כדור. לשמע הירייה בטוח היה טרומפלדור כי הערבים תוקפים את אנשיו ולכן פקד לפתוח באש על התוקפים. תוך שניות התפתחו בחצר חילופי-אש, בין הערבים למגיני החצר. כמאל וכמה מאנשיו התבצרו בעליית הגג ומשם ירו באקדחים ואף השליכו רימון לעבר המגינים. במהלך הקרב נפצע יוסף טרומפלדור כשרץ לעזרת אחד המגינים יעקב טוקר שעמד ליד השער כדי שלא ייכנסו ערבים נוספים לחצר. טרומפלדור נפצע משלוש יריות. אחת פגעה קשה בבטנו אולם היה בהכרה והדריך את המגינים כיצד לחבוש את בטנו. את הפיקוד על תל חי נטל פנחס שניאורסון. לפי עדותו של שניאורסון, במהלך הקרב ניסה כאמל לשכנע אותו שהאש נפתחה מצד היהודים ושהוא בא בכוונות שלום. כמאל הבטיח כי יבקש מאנשיו להפסיק הירי ולעזוב את המקום. שניאורסון הסכים לתת לו לסגת מהחצר.

לאחר שכמאל ואנשיו עזבו את החצר התברר למגיני תל חי כי מלבד טרומפלדור יש מקרב מגיני החצר עוד שלושה פצועים - נתן ז'ולטי (זהבי) משה גולובוב ויצחק גולדברג. יעקב טוקר שכב ירוי מת בשטח וכשעלו למעלה לעליית הגג התגלה לעיניהם מחזה מחריד: שרה צ'יזיק, בנימין מונטר, ויליאם זאב שרף היו מתים. על-פי מצב גופות כמה מהם נראה כי נפגעו מרימון או ממטען חומר נפץ מסוג אחר. לידם שכב יצחק קניבסקי (קנב) פצוע במצב של הלם. בחדר סמוך התגלתה גופתה של דבורה דרכלר ירויה. יצחק קָניֶבסקי (קנב) היה לימים חבר הכנסת הראשונה מטעם מפא"י חתן פרס ישראל במדעי החברה (1962). קרב תל חי החל לפי הערכה בסביבות 12-11 בצהריים ונמשך למעשה מספר שעות. הוא הסתיים למעשה אחר-הצהריים עם נסיגת הערבים שהגיעו לחווה וסביבתה. באותה עת היו חברים בחווה על-פי הערכה כ-25 אנשים. לרוב אנשי החווה היה זה קרב ראשון ורובם היו חסרי הכשרה צבאית.

מספרים שטרומפלדור, לאחר שנפצע בקרב, שכב במשך שעות רבות על הרצפה בחצר תל חי בסוג של גסיסה איטית ולמרות פציעתו הקשה בבטנו הוא היה במצב הכרה ומודע למצבו ויש עדויות שעודד את רוחם של הלוחמים. אחרי שנסוגו הערבים והחל להחשיך יצאו כמה מחברי תל חי לקיבוץ השכן כפר גלעדי להזעיק תגבורת ועזרה רפואית. בשעות הערב הגיעו לחצר תל חי קבוצת אנשים מקיבוץ כפר גלעדי ובהם פעיל ההתיישבות אברהם הרצפלד המיתולוגי והרופא ד"ר גרשון (ג'ורג') גרי שניגש לבדוק מיד ולטפל בטרומפלדור ובשאר הפצועים, ובהם יצחק קנב (קָניֶיבסקי). ד"ר גרי הורה לקחת את הפצועים לכפר גלעדי ותיכנן לקחת בהמשך את טרומפלדור וקנב לניתוח במרפאתו במטולה. בסביבות שמונה בערב טרומפלדור נישא על שמיכה אותה נשאו מספר אנשים. אולם בדרך לכפר גלעדי נפח את נשמתו.

אברהם הרצפלד סיפר לימים כי כשהגיע לחצר תל חי בסיום הקרב ראה את יוסף טרומפלדור כשהוא שוכב בחושך במצב תשוש ובהכרה. לדבריו טרומפלדור זיהה את קולו. ד"ר גרי סיפר לימים כי את טרומפלדור בדק הראשון. הוא היה במצב חלש מאוד, אולם בהכרה. הוא ביקש שיתקנו לו את התחבושת. היו לו שני פצעים גדולים בחלק העליון של הבטן ופצע קטן על ידו הימנית. ד"ר גרי סיפר כי חבש את פצעיו של טרומפלדור כאשר שאל לשלומו הוא ענה 'אין דבר, כדאי למות בעד הארץ'. גם על-פי עדויות שונות נוספות אמר טרומפלדור לפני מותו דברים בנוסח "לא נורא, כדאי למות בעד ארצנו". על-פי גרסאות אחרות, טרומפלדור אמר: "אין דבר, טוב למות בעד ארצנו" או "לא נורא, כדאי למות בשביל ארץ ישראל" ורק בהמשך שונה והתקבע הנוסח ל"טוב למות בעד ארצנו". קיימות שלל גרסאות ומחקרים לגבי התנהלות והתפתחות הקרב שהתנהל בין מגיני תל חי לאנשי הכנופייה הערבית וההתרחשות סביבו חלקם גרסאות סותרות ולא מבוססות וכנראה לא נדע לעולם איך התפתח והתנהל בדיוק הקרב המכונה "קרב תל חי".

עוד באותו ערב זמן קצר אחר סיום קרב תל חי התאספו חברי תל חי והחליטו לנטוש את נקודת הישוב תל חי ולעבור לכפר גלעדי. הנסיגה והנטישה בוצעו עוד באותו לילה (1.3.20) בין השעה 20:30 בערב ל-2 בלילה. קודם כמובן העבירו פינו את הפצועים ואספו את המתים, אחר כך העבירו את הבהמות, הנשק ומעט המזון ולבסוף הבעירו באש את החווה ואת כל התבואה שבה. עוד באותו לילה חפרו ליד רחבת קיבוץ גלעדי שני קבריים זמניים. באחד מהם נקברו ארבעת הגברים ובשני שתי הצעירות. מספרים כי בראש חופרי הקברים באישון לילה היה המנהיג אברהם הרצפלד. כאמור בקרב חצר תל חי נהרגו שישה ממגיני החצר ובהם שתי נשים. שמות ההרוגים: יוסף טרומפלדור, יעקב טוקר, בנימין מונטר, וולף שרף, שרה צ'יזיק ודבורה דרכלר. שני חברי תל חי נוספים נהרגו כאמור מספר שבועות לפני כן (שניאור שפושניק ואהרון שר). ומניין הרוגי הקרב על תל חי מסתכם איפא בשמונה נופלים. על שמם ולזכרם נקראת קריית שמונה הסמוכה. שמונת הרוגי תל-חי נקברו בקבר אחים, במעלה הדרך בין תל-חי לכפר-גלעדי. על קברם הוצב פסל האריה השואג. סיפור הגבורה של טרומפלדור וחבריו בתל-חי הותיר רושם רב בארץ ומחוצה לה. יום למחרת נפילתם בקרב, ב-2 במרס 1920, פורים, בוטלה צעדת העדליידע בתל אביב בזמן שאלפים ציפו לה ברחובות. באביב 1920 הקריא אבא חושי לימים ראש עירית חיפה בוועידת "השומר הצעיר" בלבוב את השיר שחיבר "בגליל בתל חי טרומפלדור נפל". תל-חי היא סמל לגבורה עד היום.

חודשים ספורים לאחר הקרב, באוקטובר 1920 חזרו חברי תל חי והקימוה מחדש. בתל חי עמד ישוב ציוני לראשונה מפני התקפה ערבית. עמידת תל חי והנחישות להישאר במקום היוותה סמל ומופת לאורה מתחנכים בני נוער מתיישבים ולוחמים מאז ועד היום. למען הדיוק ההיסטורי ראוי לציין כי בעצם הקבוצה היהודית בתל חי לא הצליחה לעמוד מול התוקפים ונטשה את המקום. אולם האירוע הפך לאירוע מכונן במסורת הציונית שחיפשה מעשי גבורה יהודיים מודרניים. החצר שוחזרה ב-1960. תלמידי בתי ספר ומבקרים פוקדים את המקום. אצבע הגליל נכללה בתחום המנדט הבריטי ולימים, בתחומי מדינת ישראל.

לזכרם והנצחתם של שמונת חללי "קרב תל חי" הוצב בבית העלמין בתל חי פסל "האריה השואג", שנוצר במיוחד בידי הפסל אברהם מלניקוב בשנת 1925. הוא העלה את הרעיון, אולם הביצוע נדחה מחוסר מימון, שהושג לימים במאמץ משותף של ההסתדרות הכללית, הוועד הלאומי וסר אלפרד מונד (לורד מלצ'ט). בשנת 1928 החל מלניקוב בעבודת הפיסול, בשלהי 1933 הועמדה האנדרטה על מקומה ונחנכה ב-22 בפברואר 1934. בחזית האנדרטה לוח אבן שעליו נחקקה הסיסמה "טוב למות בעד ארצנו", ומתחתיה נחקקו שמותיהם של שמונת החברים שנהרגו: דבורה דרכלר, יעקב טוקר, יוסף טרומפלדור, בנימין מונטר, שרה צ'יזיק, שניאור שפושניק, אהרן שר ווולף שרף. הייתה זו האנדרטה הראשונה שהוצבה לזכר חללים שנהרגו בארץ על הגנת היישוב. ביום י"א באדר, על-פי התאריך העברי של הקרב על תל חי, מציינים את יום הזיכרון בבית העלמין במקום. צה"ל נטל על עצמו משימה זו. שמונת חללי תל חי מוכרים באופן רשמי כחללי מערכות ישראל.