אז מה משמעות הכניסה של מפציצי ה-B-1 האמריקניים למעגל התקיפות באירן? בשנים האחרונות ה-B-1B לאנסר נותר בצל של אחיו הצעיר והחמקן, B-2 ספיריט. אבל שלא תטעו לרגע - הלאנסר הוא "פטיש האוויר" של חיל-האוויר האמריקני, ובמונחים של עוצמת אש נטו הוא אפילו חזק יותר מה-B-2.
עד כמה חזק? המפלצת המעופפת הזו יכולה לשאת פצצות במשקל כולל של עד 34,000 ק"ג בתאי חימוש פנימיים, ובחירום עוד 23,000 ק"ג במתלים חיצוניים (אבל זה יגביל את הטווח ולרוב לא משתמשים באופציה הזו). זאת לעומת כ-18,000 ק"ג שה-B-2 יכול לשאת בתצורות סטנדרטיות, או כ-26,000 ק"ג רק כאשר הוא נושא שתי מפצחות בונקרים כבדות מסוג GBU-57 - אלה שבאמצעותן הותקפו מתקני הגרעין של אירן.
בתצורות שונות, ה-B-1 יכול לשאת 84 פצצות "טיפשות" מסוג MK-82, במשקל כ-230 ק"ג כל אחת; 48 פצצות GBU-38, הגרסה המונחית של ה-MK-82; או 24 פצצות מונחות כבדות מסוג MK-84 במשקל של כ-910 ק"ג. במלחמת עירק ב-2003 היו לאמריקנים יותר מ-90 מפציצי B-1, אבל הם הפעילו רק 11 מהם שהטילו לבדם כ-43% מהפצצות המונחות שהטיל כל חיל-האוויר האמריקני (ללא מטוסי הצי שהמריאו מנושאות המטוסים). בשאר המטוסים פשוט לא היה צורך, ולכן ארה"ב צמצמה את המלאי שלהם ונותרה כיום עם 45 בלבד.
ה-B-1 אומנם איננו חמקן כמו ה-B-2, אך יש לו חתימת מכ"ם נמוכה פי 100 בערך מה-B-52 המיושן, מה שהופך את הגילוי שלו לקשה הרבה יותר. בנוסף, הוא מהיר מאוד ביחס למפציץ אסטרטגי ויכול להגיע למהירות על-קולית של יותר מ-1,300 קמ"ש. המהירות הזו לא נועדה לאפשר לו לבצע תמרוני התחמקות מטילי נ"מ, אלא לשהות זמן קצר ככל שניתן באמ"ט (אזור מוכה טילים) וכך לצמצם משמעותית את "חלון ההשמדה" של מערכות הנ"מ של האויב.
אבל הכלי העיקרי שמאפשר ל-B-1 לשרוד גם באזור מאוים הוא המכ"ם שלו, שעובד בטכנולוגיית TFR - ראשי תיבות של Terain Following Radar ("רדאר עוקב קרקע"). הרדאר הזה, כשמו כן הוא, עוקב אחר כפלי הקרקע ומאפשר להטיס את את המפציץ הכבד בגובה מינימלי של כמה עשרות מטרים, שבו כמעט אי-אפשר לגלות וליירט אותו. כשטסים כך, לא הטייס מזיז את הסטיק בכל פעם שמתקרבים לגבעה או לכפל קרקע, אלא מחשב הטיסה המתקדם שמחובר למערכת ה-TFR.
עם זאת, ולמרות שרוב מערכות ההגנה האווירית של אירן הושמדו, האמריקנים שונאים לסכן אפילו מעט את המפציצים שלהם, וייתכן שיפעילו את ה-B-1 בעיקר כמשגר מעופף של טילי JASSM. אלה טילי שיוט חמקנים שמשוגרים ממטוסים - דומים מבחינות מסוימות לטומהוק המפורסם יותר - ומאפשרים לפגוע במטרות בדיוק מדהים ממרחק של מאות קילומטרים, וקרוב לאלף ק"מ בגרסת ה-ER (ראשי תיבות של Extended Range, "טווח מוארך"). כך, יכול ה-B-1, שנושא עד 24 טילים כאלה, להשמיד מטרות איכות בעומק אירן מבלי להתקרב אפילו למרחב האווירי שלה.
מערך ה-B-1 נמצא בצמצום הדרגתי, ונכון לעכשיו מתוכנן לצאת משירות בחיל-האוויר האמריקני ב-2032 (הוא יוחלף, כמו ה-B-2, ב-B-21 ריידר - מפציץ חמקן שנראה כמו ספינת חלל ושווה פוסט נפרד). אבל עד אז, המפציץ הכבד ביותר של האמריקנים ימשיך להוות את אחד הכלים העוצמתיים והאפקטיביים ביותר, בכל פעם שמעצמת העל של טראמפ תבקש לפתוח את שערי הגיהינום על מי שהרגיז אותו.