בעוד שמעל 11,000 טיסות בוטלו והמרחב האווירי המסחרי נסגר ללא הגבלת זמן, עשירי העל יצאו בשיירות של רכבי שטח לנסיעה בת עשר שעות מדובאי לריאד ולמוסקט. המטרה: לעלות על מטוסי צ'רטר פרטיים בדרך ללונדון, בעלות של 350,000 דולר למושב בודד.
שדות התעופה המופצצים והמרחב האווירי הסגור, לצד נתיבי טיסה שחסומים רשמית עד חודש מרס, הפכו את היציאה מהאזור למשימה בלתי אפשרית עבור הרוב המוחלט. הדרך היחידה החוצה עוברת בנסיעה מסוכנת דרך אזורי מלחמה לעבר מסלולי המראה מתפקדים במדינות שכנות, ונגישה רק למי שמסוגל לשלם סכומי עתק.
זהו אינו עוד סיפור על שיבושים בדרכים, אלא מבחן הלחץ היקר ביותר שנערך אי-פעם בזמן אמת על המודל הכלכלי של דובאי. התוצאות המצטברות נראות עגומות עבור הנסיכות, שכלכלתה מבוססת בשיעור של 88% על תושבים זרים. התמ"ג המקומי נבנה על ההבטחה המשתמעת כי מדובר במרכז הבטוח, המקושר והנגיש ביותר באזור. ההבטחה הזו, שהחזיקה מעמד שני עשורים, התנפצה בתוך 72 שעות בלבד.
המסחר במניות הופסק, צווי אי-פינוי הוצאו לבתי המלון, ועסקות הנדל"ן הוקפאו, כאשר בין 60% ל-80% מהן מצויות כעת בהמתנה. הכנסות התיירות ברחבי מדינות המפרץ, המסתכמות ב-120 מיליארד דולר בשנה, עומדות בפני תמחור מחדש מבני בעקבות המצב הביטחוני והכלכלי המעורער.
המנגנון שהשוק טרם הפנים הוא זהותם של הנוטשים. האנשים שעולים על אותן טיסות צ'רטר יקרות אינם תיירים, אלא ההון עצמו. מדובר במנהלי קרנות ובתושבים בעלי הון עתק שנוכחותם מבטיחה את קיומה של המערכת הפיננסית כולה. כאשר הם עוזבים, הם לוקחים עמם לא רק את מזוודותיהם, אלא גם את הפיקדונות, את זרימת העסקות ואת אמון הצדדים שכנגד.
השאלה המרכזית כעת אינה האם הם עזבו, אלא האם הם יבחרו אי-פעם לשוב למדינה שביטחונה התגלה כמשענת קנה רצוץ ברגע האמת. השוק יצטרך לבחון מחדש את הנחת היסוד שדובאי היא יעד קבוע ויציב לטווח ארוך.
עתידה של דובאי תלוי כעת ביכולתה לשקם את האמון שאבד ובשאלה האם המרכזים הפיננסיים והלוגיסטיים שהקימה יוכלו לשרוד זעזוע גאופוליטי בסדר גודל כזה. ככל שהמרחב האווירי יישאר סגור והיציאה מהנסיכות תוגבל לעשירים בלבד, כך יגבר החשש כי דובאי תאבד את מעמדה כבירת העסקים של המזרח התיכון.