במשך עשרות שנים הקפידה ישראל על עיקרון לא כתוב אך מקודש: חיילים אמריקנים לא יילחמו — ולא ימותו — במלחמות שלנו או במילים יותר נוגעות ללב: לא נגרום לאם אמריקנית להזיל דמעה על מות בנה בהגנה על מדינת ישראל. סיוע? כן. נשק, מודיעין, גיבוי מדיני? בהחלט. אבל מחיר הדם, בתקווה שלא יהיה כזה — הוא שלנו בלבד, של לוחמי צה"ל. העיקרון הזה נסדק.
כעת, אימהות אמריקניות קוברות את בניהן — שנהרגו, כך נאמר בתקשורת האמריקנית, תוך "הגנה על ישראל". ובכל הלוויה כזו צריך להישמע פעמון אזעקה מוסרי בירושלים. כי ברגע שנשפך דם אמריקני למען ישראל, הסיפור חדל להיות פנימי שלנו.
הפנטגון פרסם את שמותיהם של ארבעה מתוך ששת החיילים האמריקנים שנהרגו במבצע האחרון: קפטן קודי קורק, סמל ראשון נואה טיטנג'ס, סמל ראשון ניקול אמור, ו-סמל דקלן קודי. אמרו את השמות לאט. חשבו על ההורים. על הבתים שנותרו עם חדר ילדים קפוא בזמן. ושאלו את השאלה הקשה, שישראלים חייבים לשאול: מה יקרה כשהורים אמריקנים יאמינו שילדיהם נהרגו בגללנו?
ואל תספרו להם שזו " מלחמה של ארצות הברית". זה נוח — אבל לא עובר באמריקה. דעת הקהל האמריקנית לא שם. המספרים מדברים: כ-7% מהדמוקרטים, 30% מהעצמאים, ו-55% מהרפובליקאים מביעים תמיכה. זו לא הסכמה לאומית; זה מצב פנימי אמריקני פוליטי שברירי. מוכר לכולנו שמדיניות נשיאותית כזו מתמוטטת כשארונות קבורה חוזרים הביתה.
חשוב לזכור כי דווקא ה"בייס" הטראמפי הוא בדלני ואינו רוצה לשמש כשריף העולמי, בטח לא המזרח תיכוני. הנשיא טראמפ מבין זאת ומנסה שוב ושוב להסביר לבני עמו שארה"ב הייתה בסכנה מיכולות אירן. הסקרים מראים שזה לא כל כך עובד לו.
כבר היינו שם. אחרי מלחמת המפרץ הראשונה התפרסם — בשקט אך בהתמדה — שישראל הטעתה את ממשל הנשיא ג׳ורג׳ ה. וו. בוש בנוגע להימצאות נשק גרעיני בעירק. יש שסברו שבוש רצה "לסגור חשבון" היסטורי, אולי אפילו בהקשר למורשת אביו. כך או כך, הנזק היה ממשי: סדק באמינות ישראל בוושינגטון. ההיסטוריה נוטה לחזור — לא כפארסה, אלא כשחיקה איטית.
כיום עומד הנשיא דונלד טראמפ בפני בחירות אמצע קריטיות ליכולת המשילות שלו. יחסו לישראל לא ייקבע רק בנאומים או בציוצים, אלא בסקרים, במשפחות שכולות, ובתמונות של דגלים אמריקניים מקופלים ונמסרים להורים שלא הצביעו לשלוח את ילדיהם להילחם את מלחמות ישראל.
ביטחונה של ישראל נשען תמיד לא רק על עוצמה — אלא גם על ריסון. על ידיעה אלו קווים אסור לחצות. אחד הקווים הללו היה קדוש: אנחנו נלחמים לבד. ברגע שחיילים אמריקנים מתים "בשביל ישראל", התמיכה נעשית מותנית, האהדה מתחלפת בחשדנות, והקרקע המוסרית נשמטת. בני ברית הופכים למבקרים. סולידריות הופכת לחשבון נפש. זכרו היטב את השמות. זכרו את ההורים. וזכרו את האמת הזאת — לפני שיהיה מאוחר מדי: ישראל יכולה להגן על עצמה, כך עשתה בעבר וכך ורק כך עליה לפעול בעתיד.