הרוגת הפיגוע בפטיש, ורדה פרידמן בת 23 הובאה למחרת היום (יום שישי 25.3.55 ) לפני כניסת השבת לקבורה בכפר ויתקין בו גדלה והתחנכה. אבל כבד ירד על הכפר עם היוודע דבר מותה. הוריה ישראל ופרימה פרידמן היו מראשוני כפר ויתקין. ארונה הוצב ב"בית העם" בכפר משם נישא על כתפי חבריה לכיוון בית העלמין המקומי. אחר הארון צעדו תושבי הכפר ותושבי הסביבה. בהלוויה השתתפו שר הביטחון דוד בן-גוריון, הרמטכ"ל משה דיין, יצחק קורן מזכיר תנועת המושבים, ומשלחת של מדריכים ומדריכות בני מושבים ותיקים מבני הנגב. ליד הקבר הספידו את ורדה: ח. חרובי מוועד הכפר, אריק נחמקין איש נהלל ממדריכי הנגב ונוספים. ורדה נולדה בבית חולים "הדסה" בתל אביב. למדה והתחנכה בכפר ויתקין. באתר הממלכתי לזכר חללי פעולות איבה מספרים על אודותיה: "ורדה הייתה תמירת גו ויפת נפש. משחר ילדותה הצטיינה ביחסה הרציני לכל תפקיד שהוטל עליה. מעוררת כבוד ודרך ארץ בהליכותיה ובמעמדה בקרב חבריה, ואחראית במילוי תפקידיה. בילדותה למדה לנגן בחליל, והצטיינה בנגינה בפסנתר. אהבה מאוד מוזיקה, במיוחד שירים עבריים, האזינה בשעות הפנאי לקונצרטים ומוזיקה קלאסית ברדיו." (מאוחר יותר רכשה כרטיסי מנוי לקונצרטים). אחרי שירותה בצה"ל, עבדה ורדה זמן מה במשק הוריה, אך בעקבות קריאתו של דוד בן-גוריון לבני מושבים לרדת לנגב וליישבו, התנדבה להדרכה ביישובי העולים בנגב. היא עברה קורס להוראה. הייתה אהובה על חבריה ועל אנשי מושב פטיש. שבועות ספורים לפני מותה עמדה לחוג את יום הולדתה ה-23. באתר הממלכתי לזכר חללי פעולות איבה יודעים לספר כי בימים שאחרי הרצח, נקראו בארץ שתי בנות ורדה על שמה של ורדה פרידמן: ורדה (גבעוני) וינברגר, שנולדה למירה וגרשון גבעוני מקיבוץ יד מרדכי יומיים אחרי הרצח. וורדה (סבגי) טל, שנולדה חודשיים אחרי הרצח לסולטנה ועובדיה סבגי ממושב פטיש. לאחר ה"שבעה" החבר שלה, שלום זהר מכפר ויתקין, סיפר להורים שהם עמדו להינשא אחרי פסח.

לא רבים מכירים את מושב פטיש ועברו ההיסטורי. כמה מילים על מושב זה בקצרה: מושב פטיש שוכן בצפון הנגב ממערב לעיר אופקים. הוקם במרס 1950 וקרוי על שם חורבת פטיש הסמוכה. תחילה יושב בעולים ממצרים שעזבו כעבור ימים ספורים בשל קשיי המדבר וקשיים אחרים. אחריהם יושבו במושב פטיש עולים מטתוניס וגם הם נטשו כעבור זמן מה. בהמשך יושבו במקום עולים מפרס, כורדיסטן ועוד. המושב ידע במהלך שנות ה-50 מספר חדירות של מסתננים אנשי פדאיון מרצועת עזה. כחמישה חודשים לפני פיגוע החתונה ב-1.11.54, פקדו מסתננים מצריים את המושב ופוצצו בו שני בתים. שלושה שבועות לפני פיגוע החתונה במושב פטיש ערך צה"ל במשך שלושה ימים (28 בפברואר 1955 עד 1 במרס) פעולת גמול בשם מבצע "חץ שחור" כנגד הצבא המצרי ברצועת עזה, על-מנת למגר תופעת הסתננות חוליות הפדאיון מגבול מצרים. החוליה שתקפה את חוגגי החתונה במושב פטיש הייתה מאורגנת כהלכה ובעלת אופי צבאי, וההערכה היא שהגיעה למטרת הרג לשמו בשליחות הצבא המצרי כפעולת תגמול נגד ישראל בשל מבצע "חץ שחור".

בין הפצועים היותר קשה במתקפה על חוגגי החתונה במושב פטיש הייתה דליה רסין (לימים בן אשר) שהייתה באותה עת מורה חיילת במושב פטיש. דליה רסין סיימה ב-1954 לימודי הוראה ב"סמינר למורים וגננות על שם שיין" ליד גבעת השלושה וקיבלה תעודת הוראה. כמו ורדה פרידמן נענתה דליה לקריאת דוד בן-גוריון לבני המושבים הוותיקים בכינוס שנערך בנהלל, לצאת לנגב לתרום להפרחת השממה ולסייע למושבי העולים הרבים שהוקמו באותן שנים במרחבי הנגב. דליה שהצטרפה לצוות ההדרכה במושב פטיש הייתה בת קריית חיים, בתם של אהובה ויונה רסין. בית משפחת רסין היה ברחוב ט'ז (היום רחוב מבצע קדש). אביה של דליה יונה רסין היה דמות אגדית, ממפקדי "ההגנה" שהיה בשנים 1928 - 1933 שומר בכפר יהושע ובמאורעות תרפ"ט ארגן את השמירה בעמק יזרעאל ועמק זבולון. אביה יונה נהרג בהיותה בת 14, בעת שנסע בשיירה העולה לירושלים בתחילת מלחמת העצמאות והוא בן 45 במותו. על שמו נקרא "מחנה יונה" ששכן בצפון תל אביב.

דליה רסין החלימה מפציעתה בפיגוע במושב פטיש, נישאה לאורי בן אשר והתגוררה בירושלים. בסוף ינואר 2017 הלכה דליה לעולמה והובאה לקבורה בבית העלמין בגבעת שאול בירושלים. בעלה אורי בן אשר, שלח אלי בזמנו דברי זיכרונות שכתבה על התקפת "הפדאיונים" על חוגגי החתונה במושב פטיש ב1955 ואישר לי לפרסמן. וכך מתארת דליה את אותו ערב נורא: "ערב אחד, שבועיים לפני פסח נערכה במושב פטיש חתונתם של שניים מבני המושב, שמואל קלימי בן 20 ושמחה שימסי בת 17. הכרתי את שניהם ממפגשי הלימוד שהיו לנו בשעות אחר-הצהריים והם הזמינו אותי בחום להשתתף בשמחתם. זה היה ביום חמישי, 24 במרץ ברחוב ה' בבית שניתן לזוג הצעיר. הלילה היה אפל. חלק זה של המושב עדיין לא חובר לרשת החשמל. מנורות הרחוב הפיצו אור קלוש (מהגנרטור). לאחר שהיטבנו את ליבנו במאכלות ובמשקאות יצאנו לרחבה שלפני הבית ולאורה של מנורת קרביד שהוצבה על כיסא, פצחנו בריקודי עם כורדיים מסורתיים. בראש הוביל גבר ובידו המורמת מעלה התנופפה מטפחת קטנה בהירה… אחריו בטור ארוך ומתעגל, יתר הרוקדים. ורדה פרידמן רקדה בהתחלת הטור ואני בסופו. החליל הכורדי הנקרא זורנה השמיע צלילים אופייניים והתוף נתן את הקצב. ההתלהבות הלכה וגברה, רקיעות הרגליים התגברו ותחושת השמחה והביחד הביאו להתרוממות רוח... ואז בשיאה של ההתרגשות בשעה עשר וחצי בלילה זה קרה. התפוצצות חזקה קטעה הכל. המנורה כבתה וחושך מוחלט השתרר סביב. נשמעו גם יריות מכיוונים שונים. טור הרוקדים נפרם. קולות ירי וצעקות לעזרה פילחו את האפילה הסמיכה. נפלתי על האדמה המאובקת. הרגשתי פגיעה ברגל ובכתף והיו לי כאבים חזקים. דם זרם ממקומות שונים בגופי. אנשים שיצאו מהבית הרימו אותי והכניסו אותי פנימה. לשם ולבית שממול פונו עוד פצועים, גונחים ומחפשים את קרוביהם". אחרי כשעתיים הגיעו האמבולנסים והעבירו אותנו לבית חולים "הדסה" בבאר שבע... כשפינו אותי באלונקה לאמבולנס, הגיח מאי שם עיתונאי וניסה לראיין אותי, אלא שליבי לא היה נתון לכך. חששתי לגורלה של ורדה. היא הייתה הראשונה שהועברה לבית החולים בקומנדקר צבאי והייתה לי תחושה חזקה שהיא נפגעה קשה. ורדה המדריכה מכפר ויתקין, הייתה צעירה מלאת חיים, רק בת 23. היא החליטה להצטרף לצוות שלנו ותפקידה היה להדריך את נשות המושב בניהול משק בית ולעזור להם בבעיות הרבות שהיה עליהן להתמודד איתן. כשהגעתי באמבולנס לבית החולים נודע לי שורדה נהרגה. היה לי קשה מאוד לעכל את הבשורה המרה. בבוקר באו החברים עם העיתונים. הכותרות הראשיות בישרו על "חתונת הדמים במושב פטיש".

הפיגוע במושב פטיש, בשל אופיו ובשל ריבוי הנפגעים בו, עורר שינוי משמעותי וזעם רב בחברה הישראלית ובעיקר בקרב תושבי המושב שכבר מספר ימים לאחר הפיגוע דרשו פינוי מהמושב ואף ארגנו משאיות להתפנות עד להשבת הביטחון. יומיים לאחר התקפת הפדאיון הרצחנית על חוגגי החתונה במושב פטיש כשהתושבים כבר החלו להתארגן לעזיבת המושב הגיע למושב לביקור הזדהות שר הביטחון דוד בן-גוריון (אז היה שר ביטחון בלבד ולא ראש ממשלה). מספרים שלבן גוריון היה יחס מיוחד למושב פטיש והוא "לקח קשה את הפיגוע". בן-גוריון דיבר עם התושבים, עודד וחיזק אותם וביקש מהם לא להתפנות. נאם בפניהם ובין השאר אמר: "יש פטיש לא רק במקום הזה. הרבה פטישים מפוזרים בארץ, אך יש פטיש חזק, שיפוצץ את סלעי האויבים. צה"ל", והבטיח שהתגובה ופעולת התגמול תהיה גדולה. ככל הידוע מרבית התושבים נשארו. הפיגוע אכן גרם לעליית מדרגה בתגובת ישראל בפעולות התגמול הידועות.