גלי בהרב-מיארה קובעת כי ראש הממשלה בנימין נתניהו נגוע בניגוד עניינים. הסיבה: השתתפותו בדיון למינוי ד"ר יפעת בן-חי שגב לתפקיד יו"ר מועצת הרשות השנייה. היועמ"שית נאחזת בעובדה שבן-חי שגב שימשה עדה במשפטו של נתניהו כדי לנסות ולבלום את המינוי המקצועי. זהו הסיפור שאיש אינו מספר. המניעה המשפטית שמנסה להציב היועמ"שית אינה מבוססת על הגנה על טוהר המידות, אלא על פרשנות מעוותת של מושג ניגוד העניינים המשרתת אינטרס מערכתי ברור. דפוס הפעולה כאן שקוף: גורמים המתנגדים למינויה, ובהם כאלו הקשורים לערוץ 13, יוזמים הגשת עתירות לבית המשפט העליון. בית המשפט יבקש, קרוב לוודאי, את תגובתה של היועצת המשפטית לממשלה; וזו, כרגיל, תביע התנגדות נחרצת למינוי ותאשים את נתניהו בהפרת הסדר ניגוד עניינים. האמת הפשוטה היא שבהרב-מיארה ושותפיה פשוט לא אוהבים את ד"ר יפעת בן-חי שגב. חוסר שביעות הרצון נובע מכך שעדותה של בן-חי שגב לא נשאה חן בעיניהם, שכן היא עמדה בסתירה חזיתית לפרטים מהותיים שהופיעו בכתב האישום. במצב דברים זה, האמת המרה היא שדווקא היועמ"שית ואנשיה הם אלו שפועלים בניגוד עניינים; הם פועלים לפגוע במי שעדותה לא סייעה להם במאמץ להפליל את נתניהו בכל מחיר. מי שפועלת כאן תוך הפרת אמונים היא היועמ"שית עצמה, כשהיא פועלת לפגוע בעדה שלא סרה למרותה ולא סיפקה לה את ה"סחורה". עד כמה צבועה התנהלותה של בהרב-מיארה ניתן ללמוד ממינויים אחרים שנעשו על-ידי נתניהו, של אישים המופיעים כעדים במשפטו. ח"כ יריב לוין מונה לשר המשפטים וצחי הנגבי מונה לראש המל"ל. בשני המקרים הללו, והיו עוד, לא שמענו מילה אחת של התנגדות מצד מיארה. לא שמענו, ולא במקרה: כי אין שום צידוק לעצור מינויים בתואנות שווא. השתיקה במינויים הפוליטיים הבכירים הללו, אל מול ההתנפלות על המינוי המקצועי של בן-חי שגב, זועקת לשמים. מועצת הרשות השנייה היא גורם רב-עוצמה שסמכויותיו רחבות, ולכן מבקשת היועמ"שית שליטה מלאה גם בתחום רגיש זה. למרות שהמחוקק קבע מפורשות שהממשלה היא שממנה את חברי המועצה, בפועל פועלת בהרב-מיארה כדי לכפות את עמדתה בנוגע לזהות המינויים. בדרך זו היא חותרת לשלוט בפועל בפעילות המועצה ובכוח הרגולטורי שלה, תוך עקיפת דרג נבחרי הציבור. ד"ר יפעת בן-חי שגב כבר עלתה לדוכן העדים, מסרה את גרסתה וסיימה את עדותה בבית המשפט המחוזי בירושלים. מרגע שהעדות נחתמה, היא אינה נמצאת עוד בשליטתה או בשליטת הנאשם. עדותה מונחת כעת כראיה בתיק, והיא נתונה אך ורק להכרעתם הבלעדית של השופטים בהכרעת הדין. הניסיון לייצר זיקה של "ניגוד עניינים" לאחר סיום העדות הוא מלאכותי ונועד לשרת את שיתוק הממשלה. מדובר בדפוס עבודה קבוע ולא במקרה בודד, ומכאן נובעת חומרת העניין. הבעיה היא שבית המשפט העליון נזהר יתר על המידה בכבודה של היועמ"שית - באמתלא שצריך לשמור על המערכת המשפטית - במקום להסביר לה בתקיפות שעליה להפסיק לנסות לשבש את עבודתה של הממשלה ולנסות ולסכל את רצונו של הבוחר. את החשבונות האישיים שלה עליה לעשות במקומות אחרים, ולא על גבו של המינהל התקין. ההתעקשות של בהרב-מיארה חושפת סטנדרט כפול המופעל באופן סלקטיבי. כאשר המערכת המשפטית משתמשת בתיקים תלויים ועומדים כדי לנסות ולשתק מינויים בשירות הציבורי, היא פוגעת במשילות ללא הצדקה עניינית. התערבות היועמ"שית יוצרת תקדים. תקדים הופך לנורמה. נורמה הופכת לחקיקה. חקיקה מתגבשת לריבונות משפטית על פני נבחרי הציבור.