אחת הבנות שלי מתגוררת בעיר במרכז הארץ. אני זוכר שבשלב כלשהו של המלחמה, כאשר פורסמו נתונים על-אודות מספר האזעקות במקומות שונים, נמנתה העיר "שלה" עם שלושת המקומות הראשונים שתושביהם הוזעקו למרחב מוגן מספר פעמים רב ביותר. המספר היה אז 67. היא לא האמינה, כי זה מכבר הפסיקה לספור. מאז עד סוף מרס, נכון לעכשיו, המספר הוכפל ואף יותר.
שגרת חייה המופרת הופכת, בעל כורחה, להיות מופרעת. איך אפשר להתנהל - שלא לומר לנהל - שגרת חירום במצב בלתי נסבל זה? בהדרגה הוא מחריף, מחמיר והופך להיות בלתי אפשרי. ובכל זאת, לא אחת היא מוזעקת פעמים אחדות אל המקלט בבניין המגורים. כמו כולם, בבגד הלילה הדק, בעיניים טרוטות, מבליעה פיהוק ולא נרדמת. היא יורדת במדרגות, שוהה בהן ועולה בחזרה לאה, כשהיא אינה יודעת את נפשה.
היא עוצמת עיניה ומנמנמת, בעוד הלב והראש יודעים שכל הנתונים צפויים והרשות בידי האירןים נתונה. תיתכן בהחלט אזעקה נוספת טרם עלות השחר, והשעון המעורר הופך למיותר. בבוקר אין מה לדבר על השכמה; היא אוספת את עצמה, קמה ומתכוננת לקראת יום נוסף. היא נכנסת למכונית ונוסעת אל מקום העבודה, כשהיא חוששת שאזעקה נוספת תחייב אותה לדומם את הרכב ולחפש מחסה.
פעם אחת נכנסה לבית כנסת מזדמן, ובפעם אחרת למבואה של בית פרטי. בשלב מסוים הפסקנו לשאול מה שלומה כל חמש דקות כדי לא לייגע וכדי לא לשגע. אנו כוססים שוב ושוב את ציפורני האצבעות שאותן אנו מחזיקים לה, מחבקים אותה בלב ובנפש ומתגעגעים עד אימה. אנחנו מקרה פרטי, אחד מרבים, ואין לנו על מה להתלונן. דבר אינו יוצא דופן בדאגתנו ודבר אינו מייחד אותנו, ובכל זאת, האם אנו מסוגלים לעכל את משמעות הביטוי "שגרת חירום"?
לגוף יש, במקרה הטוב, מרחב מוגן. לנפש אין, כי לא ייתכן מרחב כזה בזמן שבו חוסר הוודאות לגבי מה יילדו יום ולילה קולע את כולנו למרחב פרוץ. במרחב זה, בכל רגע נתון, יכול ליפול חלק מטיל או שבר מיירטו. שמרי נפשך, בתי, בתנו. הישמרי בגופך. אני יודע שאת עושה את המרב ואת המיטב בתנאים שבהם לא ניתן לעשותם; גיבורה שקטה בעל כורחך.