נראה כי ראש הממשלה אינו נותן די משקל לעמדת הרמטכ"ל הנוכחי. זו אינה תופעה חדשה, אלא המשך ישיר להתנהלות דומה מול הרמטכ"ל הקודם. אך השאלה האמיתית אינה מה חושב ראש הממשלה על הרמטכ"ל, אלא מה המשמעות של תופעה זו למדינה. במדינה מתוקנת, הדרג המדיני מקבל החלטות תוך הישענות על הידע, הניסיון וההערכות המקצועיות של הדרג הצבאי. הרמטכ"ל מחזיק באחריות המקצועית העליונה להפעלת כוח צבאי, וזהו עניין של תפקוד ומציאות ולא של אגו. כאשר ראש ממשלה בוחר, במודע או שלא במודע, לצמצם את משקלן של ההערכות המקצועיות, מתרחש תהליך שקט אך מסוכן. ההחלטות אינן מפסיקות להתקבל, אך הן מתנתקות בהדרגה מהתשתית שעליה הן אמורות להישען. זה קורה בשקט: עוד ישיבה שבה לא מקשיבים באמת, עוד דיון שבו התוצאה ידועה מראש, ועוד הערכה מקצועית שנדחקת הצידה. הבעיה כאן היא מבנית; כאשר הדרג המקצועי מבין שקולו אינו נשמע, הוא משנה את אופן פעולתו ומתנסח בזהירות יתרה. במציאות כזו, הדרג המדיני הוא זה שקובע את גבולות השיח ומחליט אם להקשיב או לא. אם הוא בוחר שלא להקשיב, אין בכך רק אמירה אישית, אלא עיצוב של תרבות שלטונית שלמה. יש שיאמרו שזהו חלק טבעי ממנהיגות וכי על מנהיג להכריע גם בניגוד לעמדות מקצועיות. זה נכון, אך הכרעה אינה התעלמות. הכרעה ראויה היא תוצאה של ידע, הקשבה והבנה. כאשר אחד מהמרכיבים הללו חסר, ההכרעה הופכת להחלטה חלשה, גם אם היא מוצגת כהפך מכך. בסופו של דבר, השאלה אינה אם הרמטכ"ל הנוכחי או קודמו צדקו, אלא האם יש מקום אמיתי לשיקול דעת מקצועי בתהליך קבלת ההחלטות. אם התשובה לכך נעשית עמומה, הבעיה אינה באדם כזה או אחר אלא בכיוון שאליו הולכת המערכת כולה. מדינה יכולה להתמודד עם אויבים חיצוניים ולנהל מלחמות, אך כאשר תהליך קבלת ההחלטות עצמו נשחק והקשב למקצועיות מתערער, הסיכון הגדול ביותר אינו מגיע מבחוץ, אלא דווקא מבפנים.