"ניסים הם כאשר בני אדם מגלים את האלוהות שבתוכם". ומהי אלוהות אם לא אהבה ללא תנאי, ללא שיפוט וללא ביקורת? לעצמנו ולכל הסובב.
כדי שיהיה מקום לאהבה יש קודם לשחרר את הכעס ולסלוח. ואז אפשר גם לשמוח.
חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות.
כדברי השיר: "זה הזמן לסלוח...". למרות שכל זמן הוא טוב לסלוח.
אלול, ראשי תיבות של: אני לדודי ודודי לי:
אני
לדודי
ודודי
לי
ומיהו הדוד הזה? בהגדרה מילונית "דוד" הוא אחי האב או אחי האם, אבל גם אהוב, בחיר לב.
אם אני לדודי - הרי שדודי לי. כי, כאמור: אחד מחוקי היקום הוא ש"דומה מושך דומה". הווי אומר שאם אנחנו רוצים שיסלחו לנו - קודם כל אנחנו אמורים לסלוח לעצמנו. כשנסלח לעצמנו, נוכל גם לאהוב ולקבל את עצמנו. עם כל חוסר המושלמות שבנו.
כשנאהב ונקבל את עצמנו - נהייה מסוגלים לסלוח לאחרים. לאהוב ולקבל את השונים מאיתנו. כי מי הם האחרים? חלק מאיתנו. כי כולנו אחד, ומאותו מקור נשמה באנו. כשנאהב ונקבל- יאהבו ויקבלו אותנו כמו שאנחנו. גם אם זה לא יקרה (מה שמאוד לא סביר) זה לא יפריע לנו.
אתמול נסעתי לים עם הגרושה של ידיד-נפש שלי. ים, ידיד-נפש, הים עכשיו, לפני ראש השנה, במיטבו. זה מקום נפלא לשטוף את כל המיותר ולהתחדש אנרגטית. זו גם הזדמנות להודות על כל הדברים הנפלאים שאנו מקבלים בחינם: ים, אוויר לנשימה, שמיים כחולים, שמש ששוקעת שקיעה מרהיבה, וצוללת לים עם הבטחה שכל בוקר תזרח מחדש. ירח מלא שעולה ומאיר, מגרש את החושך. ים כחול, חוף שאפשר לעשות בו הליכות, רוח קלה שמצננת את החום ועוד. כשנדע להודות על כל היש - לא יחסר לנו דבר.
תוך כדי שיחה, עלו בה כעסים על דברים שאירעו בעבר. הזכרתי לה שעכשיו חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות. שמה שהיה היה, שאנחנו בים וזו הזדמנות לשחרר את הכעסים, לסלוח לעצמה ולאחרים, וליהנות ממה שיש עכשיו.
היא ענתה לי כך: "לגרוש שלי כבר סלחתי. עובדה שאני מדברת איתו ואיתך, ובאתי איתך לים, אבל לחברים שלו ולבני המשפחה שלו אני לא מסוגלת לסלוח. בחיים לא אסלח". שאלתי אותה: "את מי את מענישה בכך שאינך סולחת? רק את עצמך. הם לא סובלים מכך. אבל את סובלת מרגשות הכעס".
הסליחה היא מתנה לסולח. היא לא הראשונה, ובווודאי לא האחרונה שאומרת את המשפט: "בחיים לא אסלח". יש גם כאלה שנוקמים ונוטרים, מאחלים לזולת את כל הרע שבעולם, או שמבקשים שאלוהים יעניש אותו.
מוכר לי וידוע. גם אני הייתי שם. אבל תאמינו לי - שמאז שיצאתי משם, מצאתי שגן העדן נמצא פה, על-פני האדמה. ושגם הגהינם נמצא כאן, על-פני האדמה.
זה לא אלוהים שמחליט היכן נהייה. אלה אנחנו שבוחרים היכן להיות. אנחנו קיבלנו את יכולת הבחירה. יכולת הבחירה היא יכולת הבריאה והיצירה. כלי מאד משוכלל. מנורת הקסם של אלאדין. רק מה? היכולת הזו הגיעה ללא הוראות שימוש. היא קיימת כפוטנציאל לא ממומש, אלא אם כן נשחרר את העומס שצברנו מהיום שבאנו לעולם ועד היום.
במרוץ היומיומי אחר החומר - שכחנו את "הדוד", את האלוהות שבתוכנו. ואנחנו חיים באשליית הכאב והסבל. מאז המלחמה, מדברים כל הזמן על לקיחת אחריות והפקת לקחים, ועל כך שמי ששגה צריך לקחת אחריות ולהתפטר. מה עם לקיחת אחריות על עצמנו, ועל כל מה שקורה לנו? איפה אנחנו בתמונה?
זה לא רק בפוליטיקה, זה בחיי היומיום: אני כועסת עליו/עליה, כי הוא/היא עשו/לא עשו ככה או ככה. הם האחראים למה שאני מרגישה, הם האשמים. לכן אני כועסת ולא סולחת. אם הם ישתנו - אולי אסלח, ואז חיי יהיו טובים יותר. אם הם אוהבים אותי - עליהם להשתנות. מה, אני זו שצריכה להשתנות? מה פתאום אני? אני נשמה טובה. את יודעת מה לא עשיתי בשבילו/בשבילה? את הנשמה נתתי. קניתי, עשיתי, שתקתי, הבלגתי, תמכתי, עודדתי, הבאתי, נתתי והרשימה עוד ארוכה. ומה קיבלתי? לא רק שאפילו לא תודה, אלא גם כפיות טובה.
ידוע ומוכר. הספור חוזר על עצמו בכל מיני גירסות.
אפילו אני, עם כל המודעות וההכרה, תופסת את עצמי מדי פעם נופלת בבור הזה. אבל מיד החשיבה ההכרתית מתעוררת, ומזכירה לי לשחרר את פטפוטי השכל, לחזור למהות הטובה שבי, ולהיות באיזון.
אף אחד לא עושה לנו את מה שאנחנו לא מוכנים שיעשו לנו, ואף אחד, באמת, אף אחד לא ישתנה בשבילנו. אני נשבעת.
הדרך היחידה לשינוי היא לקחת אחריות על עצמנו. את כל האחריות. לא חמישים-חמישים, ולא תשעים ותשע. את כל המאה. מוכנים? תחשבו על זה.
רק על-ידי לקיחת אחריות של מאה אחוז, על כל המתרחש בחיינו, על הכביכול רע, או הכביכול טוב - נוכל לשנות את המציאות כך שנהנה ממנה. רק כך נוכל להשתמש באמת החופש בחירה. מה שמבדיל בין האדם לבהמה.
אור ואהבה, סליחה ושמחה. בהודיה מחוה.