במקום להגדיל את תקציב האוניברסיטאות, שתלמידיהן הם אלו שגם נושאים בנטל וגם מהווים את הבסיס החיוני לקידום המדינה ולהבאתה לרמות הגבוהות ביותר, בוחרת המדינה להגדיל דווקא את תקציבם של מוסדות שמטבעם אינם מחויבים לאותו נטל אזרחי, ושאינם מקדמים אותה כלל, אלא לעיתים להפך. זהו היפוך סדרי עדיפות, שמסתבר שאינו מקרי ואינו תמים. מדובר בפרדיגמה שאינה נשענת על שיקולים של יעילות, מצוינות או תרומה ציבורית, אלא רק על מנגנונים של כוח פוליטי. זו פרדיגמה שאינה יושבת על-כנפי הרציונל או האחריות הציבורית, אלא על-כנפי אינטרסים פוליטיים, הסכמים קואליציוניים והישרדות שלטונית. במקום השקעה במנועי צמיחה ארוכי טווח מבוססי ידע והשכלה, מתקבעת חלוקת משאבים שמטרתה לשמר קואליציה, גם במחיר של העמקת אי-השוויון והחלשת המוסדות הנושאים בפועל את עיקר הנטל הכלכלי, החברתי והמדיני. הבעיה אינה רק בעצם ההעדפה התקציבית, אלא באופן שבו היא מתבצעת. תהליכים אלה מתקיימים לעיתים במעטפת של עמימות, תוך טשטוש הקריטריונים והיעדר שקיפות מספקת; בקיצור, "נעשים בחושך". כך נוצרת מציאות שבה הקצאת משאבים ציבוריים אינה נתפסת עוד כתוצאה של מדיניות סדורה, אלא כתוצר של משא-ומתן פוליטי סגור, שאינו חשוף ושקוף לביקורת ציבורית מלאה. במציאות כזו, אי-השוויון אינו רק תוצאה, אלא גם מנגנון. הוא מאפשר להצדיק את עצמו, להתרחב ולהתקבע. מוסדות הזוכים לתקצוב נדיב אינם נדרשים בהכרח לעמוד באותם קריטריונים של אחריות וביקורת ציבורית, בעוד שמוסדות אחרים, מרכזיים ויצרניים, נאלצים לפעול במגבלות נוקשות הולכות וגוברות. כך מתהווה מערכת שבה המשאבים אינם מופנים למקום שבו תרומתם לחברה היא הגבוהה ביותר, אלא למקום שבו תרומתם הפוליטית היא המכרעת. זו אינה רק שאלה של מדיניות כלכלית, אלא של נורמות שלטוניות. כאשר חלוקת המשאבים מתנתקת מעקרונות של שוויון, שקיפות, קידמה ואחריות, היא פוגעת באמון הציבור וביכולת של המערכת לשרת את כלל האזרחים. אם יש כאן פרדיגמה, הרי שזו פרדיגמה של שימור כוח באמצעות הקצאת משאבים. לא מדיניות ציבורית במובנה הקלאסי, אלא מנגנון של משילות בפועל, שבו התקציב הופך לכלי פוליטי מרכזי. השאלה אינה רק מה מממנים, אלא את מי, באילו תנאים, ולשם מה.