בטורו האחרון ביומון הניו-יורק טיימס, פול קרוגמן מסכם עשורים של כתיבה ומתבונן נכוחה בתהליכים שהובילו לשינוי פני המערב. קרוגמן, שזכה בפרס נובל לכלכלה והפך לאחד הקולות הבולטים בפובליציסטיקה האמריקנית, מודה כי רבות מההנחות האופטימיות שעליהן נשען בעבר התבררו כשגויות. הוא מתאר תחושת אכזבה עמוקה מהאופן שבו המאה ה-21 מתעצבת, רחוק מאוד מהחזון הליברלי-דמוקרטי שרווח בסוף המאה הקודמת. במוקד הניתוח העובדתי מציב קרוגמן את הכישלון של מוסדות הקידמה הגלובליים. לדבריו, פרויקט האירו והאיחוד האירופי, שנועדו להבטיח יציבות ושגשוג, יצרו מערכת נוקשה שהתקשתה להתמודד עם משברים כלכליים והזינה את התחזקות הימין הקיצוני ביבשת. במקביל, הטכנולוגיה שהבטיחה דמוקרטיזציה של המידע הפכה לכלי שרת בידי כוחות פופוליסטיים. לטענתו, הרשתות החברתיות לא רק שהפילו את ה"שומרים" של המדיה הישנה, אלא יצרו מציאות שבה האמת העובדתית נדחקת מפני נרטיבים של טינה וזעם. קרוגמן חותם את דבריו במבט מפוקח אל העתיד, כשהוא קורא להכיר בכך שחלק ניכר מהמוסדות והאליטות של העבר לא ישובו למעמדם הקודם. הוא מציין כי המאבק על דמותה של הדמוקרטיה ועל מקומה של האמת במרחב הציבורי דורש כעת כלים חדשים וחשיבה שונה מזו שהנחתה את דורו. למרות הנימה הביקורתית, הוא מבקש למצוא תקווה ביכולת האנושית ללמוד מטעויות העבר, גם אם המחיר של טעויות אלו מתברר ככבד מנשוא בעידן של טינה גוברת. הדברים מובאים כתמצית המאמר המפורסם ב-New York Times