"רק הסכם איתם יביא לנו שקט אמיתי", יש בינינו עדיין כאלה שמדקלמים. הרי בכל זאת מדובר באחד מעיקרי האמונה שעליהם חונכו. עיקר זה עונה כמובן על השאלה שהם אוהבים להציג, או ליתר דיוק להתריס באמצעותה: "אז מה הפתרון?", כאילו היחסים בין אומות ובין מדינות הם בעיה במבחן בגרות של שלוש יחידות במתמטיקה, שיש לה פתרון בית ספר אחד, ואם הוא לא חיסל את הבעיה, סימן שהוא לא יושם נכון, ואין לחפש דרך אחרת להתמודד איתה. עבור הסכמים שלכל היותר מבטיחים בפועל שקט זמני, הם מוכנים לשלם מחירים כבדים - בחבלי מולדת ובהכנסת אויבים חמושים למרחק נגיעה מריכוזי יישוב צפופים שלנו - כשהם משלים את עצמם ומנסים להשלות אותנו, שבידינו יהיה לקבוע את התאריך ואת התנאים של תפוגתם. אלא שבניגוד למחירים ותוצאותיהם, שהם במרבית המקרים בלתי הפיכים, להסכמים האלה יש תאריך תפוגה משל עצמם, וכפי שראינו, הוא לעתים קרובות קצר ביותר. לצורך עשיית ההסכמים, הם משתכנעים מן הסיסמה של עצמם, שלפיה "שלום עושים עם אויבים". אלא שבמציאות, הסכמי שלום שמחזיקים מעמד נכרתים עם מי שחדלו להיות אויבים, ולא עם אויבים שמעוניינים להמשיך להיות כאלה. ודאי לא עושים אותם עם אויבים מן הסוג של היטלר וממשיכיו אנשי אש"ף, האייתולות, חיזבאללה, חמאס ודומיהם. אלה אינם סתם אויבים אלא צוררים. בניגוד לאויבים שמחפשים פשרה כלשהי עמנו, הצוררים הם אויבים שחרתו על דגלם את חיסולנו - את השמדת העם היהודי ואת חיסול מדינתו - יעד שהוא לב ליבה של הווייתם, שלמענו הם מגייסים כמעט את כל משאביהם הפיזיים והאנושיים. עם צוררים אין כורתים הסכמים. בצוררים נלחמים, כשיעד המלחמה הוא הכרעתם, או לפחות עיקור יכולתם לבצע את מבוקשם, גם אם התהליך הכרוך בכך עלול להיות ממושך. עיקר נוסף מבית מדרשו המדיני של השמאל מסתתר מאחורי השאלה, שמתהדהדת לה בכל כלי התקשורת שלהם: "אז מה האסטרטגיה?". וכרגיל אצלם, אסטרטגיה יש רק אחת. והיות שהם חששו שהרוב המטומטם אצלנו לא הבין מה היא, הגיעה עד מהרה ההבהרה: "אסטרטגיית היציאה". רק נכנסנו למלחמה, והם כבר רוצים לצאת. השמאל כל כך התרגל לכך שמדינות וארגונים בינלאומיים מאלצים אותנו להפסיק את המלחמות שלנו להדיפת אויבינו, גם כשהיעדים עוד לא הושגו, עד שאימץ את הוויתור כאסטרטגיה - שלה הוא קורא "אסטרטגיית יציאה". אסטרטגיה זו הביאה ליציאתנו מערים בפסגות הרי יהודה ושומרון, כשבמקומנו הכנסנו את ארגון הטרור אש"ף, לא לפני ששמעון פרס הסב את שמו ל"פארטנר לשלום". באופן דומה, אהוד ברק יצא מלבנון במאי 2000 אומנם ללא הסכם שלום, אבל על-פי התוכנית "אופק חדש" - "אופק" שאליו הגענו כעבור שש שנים במלחמת לבנון השנייה; וזו בתורה הסתיימה בעזרת עוד "יציאה" בדמות החלטה 1701 של מועצת הביטחון, שאותה כידוע לבנון וחיזבאללה מקיימים מאז במלואה. אסטרטגיית היציאה הופעלה גם בעזה ב-2005 וקיבלה את הכינוי "הינתקות", שעם תוצאותיה הנוראות אנו נאלצים להתמודד מאז ועד היום. חסידיה של אסטרטגיית הבל זו לא רק שאינם מתנערים ממנה, אלא דוחקים בנו מעל כל במה ומכל מיקרופון לאמץ אותה, אולי גם כי ויתור עליה מחייב את הנאחזים בה להודות בכישלונותיה ובהכרח גם בכישלונם. הודאה כזו גם תיאלץ אותם לשקול בחיוב אסטרטגיה אחרת, שלמגינת ליבם עובדת מצוין, ושאת הישגיה צריך לנסות להסתיר או לפחות לגמד. האסטרטגיה האחרת, הנוכחית, אינה נשענת על הסכמים כתחליף להפעלת כוח, אלא אם בכלל כהמשך ישיר לה; אסטרטגיה זו הביאה את ממשלת ישראל להכרה שיש דרך להימנע מ"יציאה", כינוי מכובס לכניעה אוטומטית של ישראל לתכתיביהם של מדינות וארגונים בינלאומיים, שיחסם אליה בשל כך הוא כאל רכיכה קלה למעיכה, גם אם הוא עטוף במילים יפות. אסטרטגיה זו היא של העצמת כוחה הצבאי, הכלכלי והאנרגטי של ישראל. היא זו שמאפשרת גיוס של תמיכה וסיוע מצד מדינות בעלות ברית - וביחס למאבק נגד אירן מביאה אף לשיתוף פעולה צבאי עם המעצמה הגדולה בעולם - לשם נטרול יכולות אויבינו והבטחת המשך קיומנו ושגשוגנו. מעל הכל, בדרך זו שמובילה הנהגתה, מפסיקה ישראל לראות את עצמה כמדינת חסות, והיא מאמצת מעתה אסטרטגיית יציאה אמיתית, שבימים אלה של חג הפסח מתאים לומר עליה שהיא יציאה מעבדות לחירות.