החוק לשיקום מנזקי טילים שעבר לאחרונה בכנסת הינו לטעמי בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. ראשית, למרות שחלפו יותר מתשעה חודשים תמימים מאז "עם כלביא", בו הוגשו יותר מ-50 אלף תביעות נזיקין ופונו יותר מ-10 אלפי בתי אב בכעשרים מתחמים שנפגעו - למרות כל זאת, לא נעשה עד כה דבר וחצי דבר על-מנת לקדם את שיקום אותם מתחמים. על כן, מי יערוב לנו שהפעם אכן יזוזו דברים?
שנית, אומנם החוק החדש מקל במשהו את רוב הדיירים הנדרש לביצוע התחדשות, ומציע לנפגעי הטילים גם אלטרנטיבה של מכירת דירתם הפגועה במחיר של דירה חדשה, אולם עדיין הוא מתנה זאת ברוב נדרש של יותר מ-50 אחוזים מהדיירים. שלישית, יתרה מכך: החוק החדש מאפשר, אם -50 אחוז מהדיירים מסרבים, לא לקדם התחדשות עירונית באותו בניין או מתחם.
רביעית, המוקש הגדול של "זכות הקניין", שאותו משרד המשפטים התעקש עוד מימי "עם כלביא" להשאיר, עדיין נותר במסגרת החוק החדש, ולטעמי הוא ימשיך להיות מוקש מרכזי בהיעדר שיקום של עשרות רבות של מתחמים שנפגעו, כולל במבצע "שאגת הארי". כזכור, הצעתי מיד עם תום מבצע "עם כלביא" לאמץ את עמדת רשות המיסים: להוציא לפועל מיד את שיקום כל אותם מתחמים שנפגעו, ולהזיז הצידה לחלוטין את כל נושא זכות הקניין והתניית השיקום ברוב כזה או אחר של הדיירים.
לפרוטוקול, זכות הקניין, שעובדה היא שמקומה מונח, נועדה להגן על קניינו של האזרח בזמנים כתיקונם. ואולם - וזה אולם גדול - בימי חירום שאותם אנו עוברים, היא הפכה להיות חרב פיפיות שבמקום להגן, רק מחבלת בזכותו של כל אזרח ואזרח לשקם את רכושו שנפגע. מדובר בבעיה מרכזית ביותר בכל מה שקשור לענף הנדל"ן וההתחדשות העירונית, ובבד בבד גם בבעיה לאומית הקשורה לשוק הנדל"ן; זאת משום שמדובר כאן ברבבות (!) בניינים ועשרות אלפי דירות שנפגעו, מה שמביא לפוטנציאל אדיר בכל מה שקשור להתחדשות עירונית בכל אותם מתחמים, שרובם המכריע ממוקם באזורי הביקוש.
יתרה מכך: כאשר יידומו תופי המלחמה, אינני רואה מצב שבו עם ישראל יחיה לצד הפצע הפעור הזה של הריסות המזכירות במידה רבה את ה"בליץ" הגרמני על לונדון בימי מלחמת העולם השנייה. על כן, לסיכום, מוטלת כאן על מקבלי ההחלטות חובה לאומית, נדל"נית, חברתית ומוסרית להניח בצד את כל נושא זכות הקניין, להפשיל שרוולים ולהתחיל במרץ לשקם את כל אותם עשרות מתחמים שנפגעו בשתי המלחמות מול אירן - ויפה שעה אחת קודם!