לפני מספר שנים יצא לי במקרה לפגוש את העיתונאית אוריאנה פלאצי. הדבר היה לפני כשבע שנים, והתרחש בבית המלון ששהיתי בו באותה תקופה. המארח שלי, עיתונאי אמריקני, הבחין בה יושבת עם אדם מסוים בבר שבבית המלון. מארחי הציע לי להפגיש ביני ובין אוריאנה, ומיד הסכמתי. הפגישה היתה די מרתקת. אוריאנה אז אישה בת שיבעים. ערנית לחלוטין. צלולה באופן יוצא מן הכלל על אף מחלת הסרטן שסבלה ממנה באותה תקופה, שמחה להכיר אותי.
מיד התעניינה בקורה במדינת ישראל. שאלותיה הבהירו לי מיד כי היא נמצאת בסוד העניינים המלא בסכסוך הישראלי והפלשתיני. מיד הבחנתי בברק בעיניה כאשר היא מדברת על הסכנות שבהתפשטות הפונדמנטליסטית של האיסלאם. על רצונו של האיסלאם להשתלט על כל העולם המערבי וכן על העולם כולו במטרה להשליט עליו את התרבות והדת המוסלמית.
אוריאנה פלאצי נולדה בעיר פירנצה שבאיטליה בשנת 1929. כבר מגיל צעיר ביותר התחילה את עבודתה כעיתונאית. בגיל שבע עשרה פרסמה את כתבתה הראשונה. היא התחילה את הקריירה שלה בצד השמאלי של המפה הפוליטית. לדבריה, באותה תקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, השמאל באיטליה היה בשיא הפופולאריות שלו וכמעט שלא היה איטלקי שלא היה נגוע בנטיות שמאלניות.
במשך השנים עברה לצד השני של המפה הפוליטית והפכה ללוחמת ימין אשר רואה את מטרת חייה בעצירת התפשטות האיסלאם במערב. היא פרסמה כתבות רבות על הסכנות שבהתפשטות האיסלאם. היא הזהירה את אירופה כי מטרת העל של האיסלאם היא השתלטות על אירופה. היא עקבה מקרוב אחר הנעשה בישראל.
היא היתה אחת התומכות הגדולות בישראל בעיתונות המערבית, תמכה בקיומה וקראה לעולם להכיר בעובדה כי החיזבאללה הינו גוף טרוריסטי. היא כינתה אותם "חבורת רוצחים, חבורת טרוריסטים המאיימים על קיומו של העולם הנאור". אוריאנה, במהלך הקריירה העיתונאית שלה סיקרה מלחמות רבות, הוציאה אלפי כתבות וראיינה מנהיגי עולם רבים. בשיא הקריירה, אף ראיינה את חומייני. היא הופיעה לראיון כדרישת אנשיו של חומייני - עם רעלה על פניה. בזמן הראיון היא הסירה את הרעלה. היא כינתה את חומייני "דיקטטור" ו"מסוכן לעולם".
באחד ממאמריה הצביעה על יאסר ערפאת כהומוסקסואל, כמושחת ביותר, כמי שעוסק בהונאה, בגניבת כספי הפלשתינים שאותם הוא מתיימר לייצג כביכול. "הוא טרוריסט וככזה העולם צריך להתייחס אליו", אמרה. בשנים האחרונות אוריאנה הפכה להיות אוהדת מדינת ישראל. היא העריצה את אריק שרון.
מחלת הסרטן התגלתה בגופה של אוריאנה בשנת 1992, דבר אשר הכניס אותה לדיכאון לא קטן. כאשר אצלי התגלתה אותה המחלה ונודע לה על כך מאימייל ששלחתי לה לפני כארבע שנים היא התעניינה מאוד במחלתי, שאלה אותי כיצד אני מתמודד עם המחלה, כיצד אני נשאר שפוי עם הידיעה שמחלה ממארת כזאת משתוללת בגופי. אוריאנה פרסמה במהלך חייה ארבעה עשר ספרים שונים. ספריה תורגמו לשפות רבות, לרבות עברית. היא מכרה, יש האומרים, כשלושים עד ארבעים מיליון ספרים.
דבר זה עורר, כמובן, זעם רב בעולם המוסלמי ובאירן בפרט.
אוריאנה, אשר פעלה רבות כדי לחשוף את פרצופו של העולם המוסלמי, עוררה בכך את זעמם של מוסלמים רבים עד כדי כך שאת ביתה בניו-יורק איבטחו כל הזמן שומרי ראש אשר הגנו על חייה מפני קיצונים מוסלמיים אשר ניסו לפגוע בה. השיא היה כאשר אחרי אסון התאומים יצאה בסדרת מאמרים אשר עוררו את זעמם של המוסלמים בכל רחבי העולם. היא כינתה את המוסלמים "סכנה ממשית לעולם", אשר כל רצונם להשמיד את העולם המערבי ואת כל אשר אינו מוסלמי. לשיא הגיעה כאשר כינתה את "המוסלמים כנאצים החדשים" דבר אשר לא נסלח לה על-ידי המוסלמים עד יומה האחרון.
בסיפרה (הוצאת דביר) "כוחה של תבונה" היא כותבת: "מתוך נחישות להבין מי הם אותם הפלשתינים המסכנים הנאלצים להרוג אותנו נסעתי למדינה שאליה הם פלשו כפי שפלשו כעבור כמה שנים ללבנון - כלומר לירדן. שם ביקרתי במחנותיהם הסודיים שמהם הם יצאו לתקוף את הקיבוצים, והייתי עדה לאדנות שבה הם התנהגו ברבת-עמון, לברוטאליות שבה הם התפרצו לבתי מלון שאירחו זרים ותבעו מהם באיומי קלצ’ניקוב את כספם. שם ראיינתי את אחיינו של המופתי הגדול של ירושלים לשעבר, כלומר אחיינו של מוחמד אמין אל-חוסייני אשר גילה 'קווי דמיון מהותיים' בין הנאציונל-סוציאליזם לאיסלאם, אשר נשפט בנירנברג, שלא בפניו, על שדחק במשך שנים במדינות ערב להתייצב לימין גרמניה הנאצית, אשר נסע ב- 1944 לברלין כדי לחלוק כבוד להיטלר. אשר אימץ בבוסניה, תוך השמעת קריאות "מוות לטיטו ידיד היהודים ואויבו של מוחמד", את Handzar Trennung כלומר את הדיוויזיה המורכבת מעשרים ואחד אלף בוסנים מיחידות האֶס-אֶס האיסלאמיות. ואשר בחסות הפלשתינים הסתתר אז בביירות".
כמה שורות לאחר מכן הוסיפה: "והריאיון עם ערפאת רק הוכיח שמורשת גנטית איננה עניין של דעה. אבל אחרי רבת-עמון יצאתי לביירות. שם ערכתי ריאיון עם יריבו ג’ורג’ חבש, קרי: עם ראש החזית העממית לשחרור פלשתין, האיש שלו היינו חייבים את מרבית מעשי הטרור שבוצעו באירופה בראשית שנות השיבעים. והריאיון עם ג’ורג’ חבש (רופא במקצועו ונוצרי בדתו, לתשומת לבך, מין ד"ר שווייצר כזה) פקח לי חלקית את העיניים. משום שבשעה ששומר ראשו הקפדן הגן עליו תוך הפניית קנה המקלע לראשי, הסביר לי חבש בבהירות רבה שלא רק ישראל היא אויב הערבים: אלא גם המערב. אמריקה, אירופה, המערב.
ואכן, בין המטרות שבהן יש לפגוע הוא הזכיר את איטליה, את צרפת, את גרמניה, את שווייץ, ועכשיו תקשיב לי טוב. אל תחמיץ אף מילה, אף פסיק, ממה שאני עומדת לצטט. הנה: 'המהפכה שלנו היא חלק ממהפכה עולמית. היא איננה מוגבלת לכיבושה מחדש של פלשתין. מן הדין להיות הגונים ולהודות שאנחנו רוצים להגיע למלחמה כמו מלחמת ויאטנם. שאנחנו רוצים עוד ויאטנם. ולא רק למען פלשתין אלא למען כל ארצות ערב. הפלשתינים הם חלק מהאומה הערבית. ולכן חיוני שהאומה הערבית כולה תפתח במלחמה נגד אמריקה ונגד אירופה. שתחולל מלחמה כוללת נגד המערב. והיא עוד תחולל אותה. על אמריקה ואירופה לדעת שאנחנו רק בהתחלה של ההתחלה. שהשיא עוד יגיע. שמהיום ואילך הן לא ידעו מנוחה'. ועוד: 'להתקדם צעד אחר צעד, מילימטר אחר מילימטר. שנה אחר שנה. עשור אחר עשור. נחושים, עיקשים, סבלניים. זוהי האסטרטגיה שלנו. אסטרטגיה שאת ממדיה עוד נרחיב, מן הסתם'."
בסיפרה "הזעם והגאווה" (הוצאת דביר), אוריאנה יוצאת בהתקפה על העולם המוסלמי על דיכוי האישה הערבייה בכלל והמוסלמית בפרט, על הג'יהאד האיסלאמי. כמו כן תוקפת את העולם המוסלמי על התנהגותו לאחר ההתקפה הרצחנית של אל-קאעידה על מגדלי התאומים.
לסיום, אני חייב לצטט את דבריה מספרה "הזעם והגאווה". את המילים אשר יכולות לסכם את כל אמונתה במלחמתה בעולם המוסלמי הפונדמנטליסטי ואת הרצון האמיתי למלחמה בצדק: "ישנם רגעים בחיים שבהם השתיקה הופכת לאשמה, והשמעת קול היא כורח. חובה אזרחית, אתגר מוסרי, ציווי מוחלט שממנו איננו יכולים להימלט".
על-פי בקשתה של אוריאנה פילאצי היא הובאה השבוע לקבורה בעיר הולדתה פירנצה. יהי זכרה ברוך.