זה כבר סוף עונה. סוף הענבים. בדוכנים נותרה שאריתם המכווצת, הצימוקית. בחוץ, הערב כבר קצת קריר, לח טיפה, מדיף ריח ראשון של סתיו.
בילדותי, אמא היתה משכנעת אותי לקחת סוודר כבר בספטמבר, כי " האוויר חריף בחוץ".
זה סוף עונה, סוף הענבים. חריף בחוץ. ועצוב מתחת לשמים. הדובה הגדולה לא נוהמת. רחוקה ומרצדת היא שותקת במרומיה. אנחנו בנתיבינו, כוכבים במסילותיהם. שמים וארץ - ארץ קטנה עם שפם ( של עמיר פרץ?) - מלאים תהייה: מה יהיה?
אלה ימים נוראים לישרי הדרך, לרודפי הצדק ולשוחריו, ליודעים כי אסור עוד לטשטש ולהדחיק, להכחיש,לטייח ולמרוח, כי אם המדינה הזאת לא תנקז את המוגלה ולא תרפא את פצע קיומה, היא לעולם לא תגליד.
היתה פה מלחמה. מלחמה שאף פעם לא די בה. היא עודנה כאן, ניטשת בבוערת שבחזיתות, בתוכנו.
אנחנו רואים את מחולליה ואת מובילה, את בכירי בכיריה, נאחזים בקרנות המזבח כטובעים באניצי הקש, מרחיקים מעליהם - כמרחיקי עדות, כמי שמתנקים מאשמה - את כדור השלג הבוער, משליכים אותו, לוהט וקר, בוצי ומכוער, למישהו אחר. זה לא אני - זה הוא; לא אנחנו - הם.
זה אמור היה להיות סתיו טוב, יפה, עצוב כשיעורו של כל סתיו באשר הוא, לא יותר. אבל הסתיו הזה, "יגע ולא מנוחם", שסוף הענבים מסמנים את תחילתו, עצוב מקודמיו.
אני מביט בתמונתה של אמא, אשר בפשטותה הכובשת, האצילית, ובהסתפקותה-במועט, המפוארת, הנזירית, סימלה בעיני - ועודנה, אף כי איננה - את כל התום והיושר שהיו ואינם עוד, כמוה, ואת העצב ששריר וקיים, ועוד-איך, מעמיק ומחריף, טובע את חיינו בחותם עונתם של סוף הענבים.