לא בכל מחיר

אין מחלוקת על העובדה שכל היהודים בישראל היו רוצים לראות את חיילינו החטופים בבית. וגם אין מחלוקת על העובדה, שכדי שזה יקרה - החוטפים יצטרכו לשחרר אותם. וזה יקרה - וגם על זה אין מחלוקת - רק בתמורה ל"משהו". מכאן מתחילה המחלוקת: מה זה המשהו הזה. ואם להשתמש במושג השחוק, אז מהו ה"מחיר" לשחרור החטופים. צריך לומר בצער ובתקיפות: לא כל מחיר מצדיק עסקה! בפרפראזה לקלישאה, "במלחמה כמו במלחמה", צריך לומר, "בעסקה, כמו בעסקה". יש מחיר הוגן, ויש מחיר מופרז. מאחר שהמאמץ הטבעי הוא לשלם מחיר נמוך, מי שמשלם מחיר מופרז, כאילו הכריז: אין לי ברירה, אני חלש. בעולם העסקים זה נפוץ: מי שחלש בזמן המו"מ, משלם מחיר מופרז. הצידוק המוסרי היהיר לפיו "חולשתנו היא מקור עוצמתנו", הוא קשקוש יחצני חולני, המשמש חומר בסיס שסטנדפיסטים פלשתינים עושים ממנו מערכונים. הגדרת הסיטואציה, כמה שלא תהיה מעיקה, היא - כמו שאמרנו - עסקה! אחרי שהבנו זאת, צריך להכניס לסיטואציה את כל המושגים האופייניים לעסקה. יש דבר כזה "עסקה הוגנת", ויש "עסקה מוצלחת". על עסקה הוגנת מקובל לומר "זה נהנה, וזה לא חסר". ועל "עסקה מוצלחת", מקובל לחשוב, שיש בצד אחד מי "ששיחק אותה", ובצד השני מי שיצא "פראייר". בכל העסקות הקודמות - יצאנו פראיירים. בעסקת טננבאום קיבלנו סוחר סמים ושלוש גופות של חיילינו הקדושים (בני אברהם, עומר סאוואד, ועדי אביטן). מול זה, שחררנו כ- 450 טרוריסטים, וקברנו 33 קורבנות טרור, שנרצחו ע"י (חלק מ-) הרוצחים ששחררנו. זאת העסקה!!! ומנהיג שעסקה כזו נראית לו, הוא מטורף, ומי שלא מכניס את מספר ההרוגים לעסקה - הוא שרלטן. עסקת טננבאום הוכיחה שאריאל שרון היה מנהיג רופס חלש ופחדן. זקנתו ביישה את נעוריו. אם תוסיפו את מספר הנרצחים למחיר ששילמנו, תבינו שמבחינת הטרוריסטים העסקה היתה "מציאה". אז מה הפלא שהמחבלים מפנטזים על חטיפות נוספות? אומר ניזאר ריאן המקורב לזרוע הצבאית של החמאס: "החמאס ימשיך לחטוף עוד ועוד ישראלים, כדי לשחרר עוד ועוד אסירים פלשתינים" (וואלה / 30.9.06). אילו התקשורת היתה עושה מלאכתה נאמנה, במקביל למסרים ולתחינות של משפחות החטופים, היתה צריכה להביא את דברם של משפחות קורבנות הטרור. בנוסף, היתה מצרפת את "הקורבנות העתידיים" - שכרגע, איש לו יודע מי הם - לכל דיון ציבורי בנושא עסקת שבויים עתידית. ראינו בזמנו בטלוויזיה מדי יום את ילדיו של טננבאום מספרים שאבא חולה (בלי שיניים), והוא עלול למות בשבי. יותר מאוחר התברר שאבא בריא, ומי שמת, הם אלה שנרצחו ע"י משוחררי טננבאום (הערה: יו"ר ועדת החוץ והביטחון צחי הנגבי, הוא שסיפר לצופי הטלוויזיה ש- 33 קורבנות נרצחו ע"י משוחררי טננבאום -ערב חדש / 25.9.06 ). מבחינתם של החוטפים, משפחות החיילים החטופים הן מקדמי מכירות. אין אפקטיבי מהן. על הופעותיהם בטלוויזיה, וההפגנות של "השבויים לשעבר", צריך לומר, "זכו רשעים, שמלאכתם נעשית בידי צדיקים". משפחות החטופים אומרות ובצדק מבחינתן - כל מחיר מצדיק את שחרור בנינו. מהסיבה הזו, סליחה כן? - לא צריך להתחשב בדעתן. המשפחות חושבות מיקרו, והמנהיגים מחויבים לחשיבת מקרו. אין ספק שמו"מ לשחרור חטופים הוא מבחן וסיוט של כל מנהיג. כמו במקרה עסקת טננבאום: "הצלחה" במו"מ, עלולה להתברר, כיותר גרועה מכישלון. אולמרט יודע את זה ("עד כאן"!), ומהסיבה הזו הוא יצא למלחמה. למען עתיד בלי חטיפות, אסור, אסור, אסור, להיכנע לדרישות החוטפים. מנהיג רופס, עדיף לו ולנו, שיחפש לעצמו פרנסה אחרת. זה זמן טוב לעסקי נדל"ן.