ארבעת חסרי המעצורים

אהוד אולמרט עדיין אינו יודע לאיזו צרה הוא הכניס את עצמו כשהתחבר בשעתו אל המיליארדר ארקדי גאידמק, כחלק מהאסטרטגיה שהנחתה אותו לאורך השנים: להתחכך בשועים ישראלים ובאילי הון זרים, בתקווה שמהלך שליחת עוגתו על פני המים ישתלם לו במשך הזמן. במקרה של גאידמק, למשל, היכרותם הניבה פירות כשהאוליגרך הרוסי נענה לבקשה של אולמרט ורכש את קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים, שאולמרט נחשב לאחד מגדולי אוהדיה. אך טבעי הוא שבטיפול המשפטי בעיסקת הרכישה נטל חלק עו"ד אורי מסר, שותפו לשעבר של אולמרט במשרד פרקליטים משגשג. במשך השנים נהנו לקוחותיו של מסר מדלת פתוחה לרווחה אצל אולמרט, בתפקידיו הציבוריים השונים, אך אולמרט מיאן להסתפק בכך: כפי שמעידה פרשת בית"ר ירושלים, הוא גם דאג לגייס מקורות פרנסה ולקוחות חדשים לשותפו לשעבר, ולא מתוך מניעים אלטרואיסטיים. עמותת אומ"ץ העבירה בשעתו למבקר המדינה וליועץ המשפטי לממשלה מידע על אודות החיבור המפרה בין מסר לאולמרט. מערכת הקשרים ביניהם היא אחד ממוקדי הבדיקות שנערכות בימים אלה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה בפרשות שבהן מעורב ראש הממשלה, שחלקן טרם פורסמו. הסנונית הפומבית הראשונה שהופיעה במחוזותינו בעקבות המידע שהעברנו, היה מידע שפורסם באחרונה לפיו מבקר המדינה גילה העדפה לה זכה לקוח של מסר בקבלת מענק ממרכז ההשקעות בתקופה שבה כיהן אולמרט כשר התמ"ת. אם מערכת אכיפת החוק תעשה את עבודתה נאמנה, אולי יצוצו בעקבות הסנונית הראשונה כמה עופות דורסניים יותר, שיסבירו כיצד פועלת משאבת כספי הציבור שתכנן והקים "המהנדס" אולמרט. השבוע פניתי אל היועץ המשפטי לממשלה בבקשה למדר את המשנה שלו, עו"ד דוידה לחמן-מסר, רעייתו של עו"ד אורי מסר, מעיסוק בפרשות הקשורות בראש הממשלה, על-רקע החשד שבעלה מעורב בהן. מני מזוז לא אהב את פנייתי, אך הודיע לי שגברת מסר אינה מעורבת ואינה מעודכנת בפרטי הבדיקות הללו. נשוב אל גאידמק. יש לי תחושה שאולמרט חושש ממנו. לפי כל הסימנים, שורר ביניהם "מאזן אימה" שטרם פוענח די צורכו. רק תמימים יעלו על דעתם שהסיבה לכך היא שראש הממשלה חושש מגאידמק בגלל הפופולאריות הרבה שצבר האחרון, בזכות פעילותו הנדבנית למען תושבי הצפון המופגז, כששיכן אלפים מהם בעיר אוהלים ענקית בניצנים במהלך מלחמת לבנון השנייה, ובזכות פעילותו לאירוח מאות מתושבי שדרות המופגזת בעיר אילת - מהלכים שחשפו את אוזלת ידה של ממשלת אולמרט. בניגוד לבנימין נתניהו, האופוזיציונר הלוחם, ולאביגדור ליברמן, השר להצלת מדינת ישראל, אשר נועדו השבוע כדי לדון בפופולאריות הגואה של גאידמק, שעלולה לפגוע הן במפלגת הליכוד והן במפלגת ישראל ביתנו, אולמרט חושש כנראה לא ממעמדו של האוליגרך בסקרי דעת הקהל, אלא מהתרחיש שגאידמק יחליט יום אחד לפתוח את פיו ולספר כמה דברים - לא בהכרח מחמיאים - על דרכי התנהלותו של ראש הממשלה. אולמרט היהיר, שלרוב יודע להסוות בהצלחה את עקבות שחיתותו, נכשל בכל הנוגע לגאידמק. בחודשים הראשונים לכהונתו כראש הממשלה, הוא ניסה להרחיק את עצמו מהגביר מקיסריה והתעלם ממנו באירועים ציבוריים שונים. גאידמק העדיף לעבור על כך בשתיקה. אולי בשל כך טעה אולמרט, חרף חשדנותו וזהירותו, בהערכת אופיו של גאידמק. הוא לא הבין שהפעם יש לו עסק לא עם נדבן נאיבי, אלא עם אדם בצלמו ובדמותו: ערמומי, חסר מעצורים, מניפולטור, מומחה לספינים וליחסי ציבור, ומעל הכל נוקם ונוטר. ואכן, בשלב מסוים החליט גאידמק לא להסתפק בעשייה פילנתרופית והחל להשתלח במשטרת ישראל, על-רקע החקירה המתנהלת נגדו בחשד להלבנת עשרות מיליוני דולרים. בין השאר, הוא תקף את היחידה לחקירות בינלאומיות (יחב"ל) ומפקדה דאז, ניצב יוחנן דנינו, וטען שהם רודפים אותו באופן אובססיבי. בעניין זה שימש לו כמורה-דרך אביגדור ליברמן, שגם הוא חש עצמו נרדף על-ידי מפקד קודם של היחידה, ניצב משה מזרחי. בינתיים מונה דנינו לעמוד בראש אגף החקירות והמודיעין של המשטרה, וגאידמק, נישא על גלי הפופולאריות הציבורית שלו, השתלח בו במודעות נוספות שפרסם בעיתונות. לא למותר לציין כי ראש הממשלה לא הגיש גיבוי של ממש לקצין המותקף, כנראה מחשש שאחת הקטיושות שמשלח גאידמק תפגע גם בו בטעות. לאחרונה עשה אולמרט טעות גורלית כשעקץ בזלזול את גאידמק. בישיבת ממשלה לפני כשבוע ביקר אולמרט את מה שהגדיר כ"תעלולים היחצ"ניים" של מיליונרים למען תושבי שדרות. הפעם גאידמק לא שתק: הוא כינה את אולמרט "ראש ממשלה שהוא בדיחה" ורמז לראשונה ש"הדרג הממשלתי הגבוה ביותר עומד מאחורי החקירות נגדי, במטרה לפגוע בי אישית ופוליטית". אם חשב אולמרט שהעימות עם גאידמק הוא קצר מועד, בדומה לעימותיו המצחיקים עם עמיר פרץ, הוא טעה פעם נוספת. במודעה מאירת עיניים נוספת שפרסם גאידמק בסוף השבוע, הוא כיוון לעבר אולמרט אקדח טעון כשפנה אליו בזו הלשון: "אני חולק על הבעת העמדה השלילית שלך בנוגע לפעולותי, הואיל ולדעתי הן משקפות את רוח המסורת היהודית. הואיל ואתה מכהן בתפקיד הרם ביותר במדינת ישראל [...] אבקשך לקבוע בתוך זמן קצר ביותר עמדה לגבי כתב האישום נגדי, כדי לאפשר לי להוכיח הפרתו של החוק. היעדר החלטה בעניין זה יכול להתפרש כרדיפה פוליטית מכוונת מצידך כלפי מי שאתה רואה בו מתחרה פוליטי". עמותת אומ"ץ החליטה שלא להמתין לתגובת ראש הממשלה לדרישה הזאת ופנתה בסוף השבוע ליועץ המשפטי לממשלה, בבקשה לבדוק האם מעשיו הנדבניים של גאידמק אינם נוגדים את חוק הבחירות, האוסר כידוע לחלק מתנות לבוחרים פוטנציאליים.

עלי להקדים ולומר שאינני רואה בקטע הבא - העוסק במו"ל של ידיעות אחרונות, העיתון שבו שימשתי במשך עשרות שנים ככתב-חוקר - בגדר יריקה לבאר שממנה שתיתי. לדידי, הבאר הזאת לגמה ממני כמות גדולה יותר ממה ששתיתי ממנה. המציאות מדברת בעד עצמה. נוני מוזס , אחד האנשים החזקים במדינה, בורח מפרסום כמו מאש. אף שהוא בעליו של העיתון הנפוץ במדינה, הוא לא מתראיין, וגם אינו נוטה להשיב לשאלות שמפנים אליו עיתונאים. בנוסף לכך, מזה שנים הוא מתעלם מסעיף בתקנון האתיקה של מועצת העיתונות, שמחייב אותו לפרסם אחת לשנה את אחזקות העיתון, כדי לוודא שאין מצב של בעלות צולבת וניגוד אינטרסים. חופש העיתונות נעצר על סף דלתו והשקיפות אינה מוכרת לו. נוני הערמומי - חשדן אובססיבי שהקפיד מאז ומתמיד שלא לחתום באופן אישי על מסמכים - הצליח בעבר להיחלץ, לעיתים בנסיבות תמוהות, מכמה חקירות שניהלה המשטרה בחשד לביצוע מעשים פליליים בין כתלי העיתון. סייעו לו בכך אנשי ביניים שפעלו בשירותו, וכן קשרי ידידות שרקם עם גורמים בכירים בפרקליטות ובמערכות אכיפת החוק, שנפלו בפח הקסם האישי שלו. לפעמים הם קיבלו כצ'ופר כתבה מפרגנת בעיתון, לעיתים נגנזה כתבה שיכולה היתה לגרום להם לאי-נוחות. אחד מאלה שנפלו ברשתו הוא ניצב (בדימ.) סנדו מזור, בעבר מפקד היחב"ל, שפיתח חיבה יתרה לחקירת אנשי תקשורת שנחשדו בפלילים (אחד מנחקריו היה רפי גינת, עורכו הנוכחי של ידיעות אחרונות). בשעתו, כשנמסר על מועמדותו של מזור לתפקיד ראש אגף החקירות, פנתה עמותת אמיתי (גלגולה הקודם של עמותת אומ"ץ) אל היועץ המשפטי לממשלה והפנתה את תשומת לבו לכך שבמשפט פלילי שהתנהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט הגדיר את מזור כ"שקרן". העמותה דרשה לפסול בשל כך את מועמדותו לתפקיד הרגיש. נוני מנע את פרסום הידיעה על הנושא בידיעות אחרונות, ובמקביל פנה אלי בבקשה שנחזור בנו מדרישתנו. הוא לא נימק את בקשתו, אך לא התקשיתי לנחש את הסיבה לה. סירבתי בנימוס, והוא נטר לי על כך. אולמרט, ידיד ותיק אחר של נוני, היה במשך שנים רבות פר קדוש, החסין מפני פרסומים שליליים בידיעות אחרונות. הנימוק הפורמלי לכך היה שאולמרט מדליף לעיתון סקופים בלעדיים. אבל לי היתה הערכה משלי, לפיה הוא מבצע עבור העיתון שירותים שונים במסדרונות השלטון. כתבות שונות שהכנתי על מעלליו נפסלו לפרסום בידיעות אחרונות - כביכול על-ידי העורכים, שכן נוני מעולם לא הופיע בחזית כפוסל תחקירים - ואולמרט התפאר בכך שהצליח לכבול את ידי, מבחינה מקצועית, בעיתון. ייתכן שאם היו מתפרסמות כבר אז כמה מפרשות השחיתות שבהן היה מעורב, היתה נחסמת דרכו לצמרת השלטון. היחס הסלחן לאולמרט בידיעןת אחרונות נמשך למעשה עד היום. רבות מפרשות השחיתות שנחשפו בשנה האחרונה זכו לאזכור מינורי בלבד בעיתון הזה. כעבור שנים פעל נוני - כרגיל, מאחורי הקלעים - לטרפוד פרסום ספרי "שלטון הכסף" בהוצאת ידיעות אחרונות. בספר, שהכיל פרטים מאלפים שלא פורסמו בעיתון, שורטטו דיוקנותיהם של שלושים אילי הון. נוני העדיף את קשרי הגומלין איתם על פני חשיפת האמת. בימים האחרונים הופתעתי לשמוע שאיל הביטוח שלמה אליהו, שמחזיק במניות בשווי של מאות מיליוני דולרים בבנק לאומי ובבנק איגוד, מנהל מו"מ עם קבוצת ידיעות אחרונות לרכישת חלקו של אליעזר פישמן בעיתון. בשיחות שניהלתי עימו במהלך השנים, אליהו הבהיר לי שאין לו כל כוונה להיכנס לעולם התקשורת, כיוון שבדרך-כלל הוא משקיע רק בתחומים שבהם הוא מבין, וענף התקשורת אינו נכלל בקטגוריה זו. בעבר הרחוק היתה אומנם התקשרות עסקית מסוימת בין העיתון לבין חברת הביטוח אליהו, אך לא יותר מכך. סביר להניח, אפוא, שנוני מוזס הוא זה שפנה אל אליהו והפעיל עליו מכבש לחצים לרכוש את חלקו של פישמן, שצבר בחודשים האחרונים הפסדים כספיים ניכרים בגלל הימור ספקולנטי על המטבע הטורקי. אליהו יכול להיות שותף אידיאלי לנוני. הוא טרוד בעסקיו המסועפים, בעל מזג נוח, אדם שלא יאיים, לא יחטט, לא יתערב בתכני העיתון ולא ישאל שאלות מיותרות. נוני מעולם לא אהב אילי הון העלולים להיות שותפים אקטיביים מדי, כאלה העלולים לקרוא תגר על האופן הצנטרליסטי שבו הוא מנהל את העיתון. במהלך השנים הוא בלם את כניסתם של משקיעים פוטנציאליים רבים, בעיקר כאלה שבהם חשד שהם עומדים להוביל את קבוצת ידיעות אחרונות להנפקה בבורסה - מהלך שיחשוף את סודותיו של העיתון. פישמן חש זאת על בשרו כשנמנע ממנו להחזיר לעצמו חלק מהשקעת הענק שלו באמצעות רכישת מניותיהם של אחותו של נוני, תמי מוזס-בורוביץ', ובני הדודים עודד וזאב. לפני שנה פרסמתי - דווקא בהוצאת מעריב, למורת רוחו של נוני - את הביוגרפיה הססגונית של אליעזר פישמן, שותפו הפורש. לשווא ניסיתי לחלץ מפישמן מידע על השתלטותו הדורסנית של נוני על העיתון ודחיקת בני משפחתו מחוץ לקבוצה. פישמן נזהר מלמתוח ביקורת על התנהלותו של נוני וטען כי לא היה מעורב בענייני העיתון. את המידע שפרסמתי בספר נאלצתי אפוא לדלות ממקורות אחרים. אם המו"מ עם אליהו לא יבשיל לכדי עיסקה, אין לי ספק שנוני לא ישחרר את פישמן עד שימצא לו מחליף הולם, כזה שיאפשר לנוני להמשיך באין מפריע בפעילותו החשאית, הכוללת מגעים עם שרים ואישי ציבור המסייעים לאינטרסים הכלכליים של ידיעות אחרונות, העיתון של המדינה.

מטבעי, אני נוהג לפרגן לעמיתי למקצוע. כמה מהם אף קיבלו מידי תעודות הוקרה בתוקף תפקידי הציבוריים במוסדות אגודת העיתונאים בתל אביב, איגוד העיתונאים הארצי ובעמותות אמיתי ואומ"ץ. חיבה מיוחדת שמורה בלבי לאותם עיתונאים-חוקרים שבגלל יושרם ואומץ-לבם נאלצים לשלם מחיר יקר במדינתנו הצפופה, שבה עומס האינטרסים עולה על עומס החום. אילה חסון, הכתבת המדינית של ערוץ הטלוויזיה הממלכתי, אומנם מעולם לא היתה עיתונאית-חוקרת במלוא מובן המילה, אך רשמה לעצמה בעבר כמה הישגים מקצועיים מרשימים, המכונים בעגה שלנו: "סקופים". הבולט בהם היה חשיפת פרשת בר-און-חברון: הניסיון הנואל של הרב אריה דרעי ואיש העסקים דוד אפל להשתלט על מוקדי התביעה הכללית, באמצעות מינויו של רוני בר-און (כיום שר הפנים), לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה (המשמש כראש מערך התביעה הכללית), בחסותו של שר המשפטים דאז, צחי הנגבי, ובתמיכתו הפסיבית של ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו. התחקיר של חסון עורר הדים ואילץ את בר-און לפרוש ממשרת היועץ יממה לאחר מינויו. אך בתחקיר המהולל נפלו גם פגמים. למשל, משום מה נשמטה ממנו העובדה שכמה ימים לפני פרסום המינוי ביקר בר-און בלשכתו של אהוד אולמרט, אז ראש עיריית ירושלים, שבלא ספק חפץ שבר-און, הנחשב לגרופי שלו, ימונה לתפקיד היועץ ויחלץ אותו בעת צרה מהסתבכויותיו הרבות עם שלטון החוק. במרוצת השנים חלו בחסון תמורות מקצועיות. בהדרגה הפכה לפרשנית פוליטית, החלה להתנשא על פוליטיקאים ואישי-ציבור, בעיקר בעימותים מול המצלמה, ולא נמנעה מלהטיף להם מוסר. גם כלפי עובדי רשות השידור הפגינה יחס תובעני וכוחני, תוך שהיא עצמה נהנית מהעובדה שבעלה, הסוכן שי נשר, מייצג לא רק אמנים, אלא גם אנשי טלוויזיה. השיפור הניכר ברמת חייה הקרין על התנהגותה. היא החלה לנהוג כמי שהכל מגיע לה. בזכות קשריה הטובים עם ראשי המדינה וההתחככות הקבועה עימם, החלה חסון להריח מנעמי שלטון. היה זה אך טבעי שלאחר שהפכה לכתבת חצר תקנית, הוצע לה בשעתו - ספק בצחוק ספק ברצינות - לכהן כשגרירת ישראל באחת הארצות. נדרשתי לנושא שלה בעקבות טיפולה האובססיבי בפרשת ניצב (בדימ.) יעקב בורובסקי. לפני זמן לא רב זרקה חסון לחלל הטלוויזיה "חשיפה", כאשר הביאה לאולפן הערוץ הראשון אדם שנוי במחלוקת בשם סלומון קרובי, פעיל ליכוד שסיפר כי ערב מינוי המפכ"ל החדש, הוא נשלח על-ידי בורובסקי לעמרי שרון, כדי להשתדל למען מינוי בורובסקי לתפקיד. לדברי קרובי, בורובסקי ביקש ממנו להעביר לעמרי את המסר הבא: אם הוא (בורובסקי) ימונה למפכ"ל, הוא יפעל לסגירת תיקי החקירה נגד משפחת שרון. בניגוד לכללי האתיקה העיתונאית, חסון לא טרחה לקבל תגובה נאותה מבורובוסקי, וכן לא בדקה היטב את הרקע האישי של קרובי ואת מניעיו. הרושם שלי ושל אחרים היה שהיא נשלחה לבצע "סיכול ממוקד" ביועצו של מבקר המדינה למלחמה בשחיתות, כנראה בשליחות אנשי לשכת ראש הממשלה, שביקשו לחולל ספין משלהם ביום בו פורסמו הידיעות על החשד נגד אולמרט בפרשת מכירת בנק לאומי. ואם היו לי ספקות בעניין, הם נעלמו למחרת, כאשר חסון - בלהט אובססיבי - ראיינה ברדיו קומץ אזרחים מחיפה שאמורים היו לחזק את הגירסה אשר לפיה הפעיל בורובסקי חברי מרכז ליכוד כדי שיסייעו לו להיבחר לתפקיד המפכ"ל. עמותת אומ"ץ עשתה את העבודה המקצועית שחסון היתה אמורה לעשות: חשפנו את העובדה המדהימה שקרובי שימש בשעתו יועץ הפוליטי של סגן שר התמ"ת, אלי אפללו, וכדי להגדיל את שכרו, נקבע לו - בהסכמת נציבות שירות המדינה - תקן פיקטיבי של יועץ לשר התמ"ת עצמו. שר התמ"ת דאז היה לא אחר מאשר אהוד אולמרט. בתוקף תפקידי חבר נשיאות מועצת העיתונות, אני חש חובה להשיא עצה לחסון: הגיע הזמן שתחליטי האם את פרשנית פוליטית או עיתונאית חוקרת; שני התפקידים הללו אינם יכולים לדור בכפיפה אחת אצל עיתונאי שומר אתיקה.

כשפורסם בימים האחרונים שיועץ התקשורת של ראש הממשלה, אסי שריב, מועמד לכהן החל מאמצע השנה הבאה כקונסול הכללי של ישראל בניו-יורק, הבנתי פעם נוספת שבעולם הפוליטי יש תגמול להענקת שירותים בזויים, במיוחד אם האנשים שאותם אתה משרת לוקים בשחיתות ממארת. שריב החל את הקריירה המפותלת שלו כיועץ לענייני תקשורת של אריאל שרון, אחרי פרישתו של ארנון פרלמן. כבר בהתחלה גילה נאמנות עיוורת לבוס שלו. כשהלכו ותכפו החקירות נגד שרון ובניו בשורה של פרשות שחיתות, מצא שריב דרך בדוקה להתמודד עם הכותרות הלא מחמיאות: הוא החל לייצר ספינים ופיתח מערכת משוכללת של הדלפות סקופים, אשר ממנה ניזונו כתבים מדיניים מגויסים, שפיארו ושיבחו את ראש הממשלה שרון, ובמקביל מנעו מכתבים אחרים בכלי התקשורת שלהם, שעוסקים בענייני משטרה ופלילים, לסקר בהרחבה את הפרשות הללו. הפרשן המוערך אמנון אברמוביץ', למשל, קרא לנהוג במידת איפוק בנוגע לענייניו הפליליים של ראש הממשלה שרון. על-רקע תוכנית ההינתקות שעמדה בשער - תוכנית שתוצאותיה הקשות רק מגבירות בדיעבד את החשד לקשר ישיר בין "עומק החקירה" ל"עומק העקירה" - אברמוביץ' הציע להתייחס לשרון כאל "אתרוג מוגן". לגבי היתה עמדתו החדשה מוזרה, ולבטח מנוגדת לדברים הקשים ששמעתי מפיו לאורך השנים על השחיתות במדינה. גם באמנונים נפלה שלהבת. אולמרט הכיר מקרוב את שריב עוד לפני שנכנס בנסיבות טראגיות לנעליו של שרון, הגדולות עליו בכמה מספרים. הוא הרי היה מעורב מאחורי הקלעים בכמה ספינים ופעולות הסחה בימי שלטונו של שרון. כשנחתו עליו חקירות המשטרה התכופות, גייס אולמרט לעזרתו את שריב, ביודעו כי התנהלותו המושחתת אינה מטרידה ולו במעט את מנוחתו של יועץ התקשורת המסור, שפיתח גם כלפיו נאמנות עיוורת, חירשת ואילמת. אולמרט הועיד לשריב תפקיד של "שרברב לעניינים מלוכלכים". ואכן, תרגיליהם של שריב ועוזריו בחודשים האחרונים מדיפים ריח של סירחון למרחקים. בסיוע כתבי החצר של אולמרט, הם פעלו "ליירט" מהעיתונות פרסום ידיעות וכתבות על מעלליו של אולמרט, בפרשת השוחד בכרמיה - ידיעות אותן חשף העיתונאי יואב יצחק. במקביל, ה"שרברב" ועוזריו החלו להזין את התקשורת במידע מגמתי וכוזב בנוגע לחקירות שכבר מתנהלות נגד אולמרט, ובהן החקירה סביב החשד שאולמרט היטה את המכרז למכירת מניות בנק לאומי כדי לסייע לאילי הון זרים שאליהם הוא מקורב. אחד מהם, פרנק לואי, מיוצג על-ידי משרד הפרקליטים של מחותנו של אולמרט, עו"ד פרופ' יוסף גרוס. פעילות מסוג אחר של שריב כרוכה באיסוף מידע בנושאים אישיים ומקצועיים על מבקר המדינה, השופט (בדימ.) מיכה לינדרשטראוס, ויועצו למלחמה בשחיתות, ניצב (בדימ.) בורובסקי, בניסיון להרתיע אותם מלהמשיך ולעסוק בתיקי החקירה התלויים ועומדים נגד אולמרט. לא אתפלא אם במאבק הסמוי לחילוץ אולמרט מביצת פרשות השחיתות נוטלים חלק חוקרים פרטיים, המתחקים גם אחרי כמה עיתונאים אמיצים שעושים את מלאכתם נאמנה בחשיפת הפרשות הללו. עמותת אומ"ץ התגייסה כדי להגן על מוסד מבקר המדינה. בהקשר זה, פניתי אל היועץ המשפטי לממשלה בבקשה לבדוק חשד שאנשים מסוימים בלשכת ראש הממשלה מנסים להתערב במהלך התקין של חקירות המשטרה ולהשפיע על חוקרי המשטרה באמצעות שתילת כותרות מפוברקות, כמו זו שפורסמה בהארץ, המצטטת-לכאורה קצין משטרה בכיר, שטוען כי למשטרה אין ראיות מפלילות נגד אולמרט בפרשת בנק לאומי. מזוז טרם הגיב לפנייתי. במקביל, פניתי אל שרת החוץ, ציפי לבני, והבעתי את התנגדות עמותת אומ"ץ למינויו של שריב לקונסול ישראל בניו-יורק, מינוי שאותו מבקשים להשלים, כנראה בלחצו של אולמרט. קיבלתי ממשרד החוץ תשובה מתחמקת, אך אין בדעתי להניח לעניין. ייתכן שאולמרט מאמין כי עד אמצע השנה הבאה יסתיימו כל החקירות בענייניו, והוא לא יזדקק עוד לשירותי ה"שרברבות" של שריב. יש לי הפתעה בשבילו: ייתכן שעד אז הוא עצמו כבר יסיים, בעל כורחו, את תפקידו כראש הממשלה.

קינוח שבועי:

במשאל דעת-קהל שנערך באחרונה, נבחרה יו"ר הכנסת, דליה איציק, כפוליטיקאית ישרה. הזיכרון של הציבור קצר, כנראה. לכן אין מנוס אלא לרענן אותו מחדש. ובקרוב.