אז השיטה הכלכלית קורסת, האופק פוליטי מבהיל, גורואים תימהוניים סוחפים אחריהם עשרות בני אדם בפריים טיים וכבר כמעט הפסקנו להתפלא. משבר קיומי - זה בדיוק מה שצריך בשביל לייצר ים של מיגרנות ברמה האישית וסאטירה מוצלחת ברמה הלאומית. זה, וטל פרידמן.
הפיתוי היה גדול: מניחים טל פרידמן באולפן, רצוי בדמות אישה, מוטב בלבוש חלקי, עדיף כשבידיו נוזלים, קונפטי, או כל דבר אחר שעשוי להפוך את האולפן לבלתי שמיש ואת הצופים למחויכים בהרבה. הטקסטים לא באמת רלוונטיים, הבימוי לא קריטי. האנרגיות של פרידמן, וגם הכרס שמבצבצת לפרקים, דורסות בדרך את הכול.
לסיכום העונה הקצרה והסוערת הזו ניתן לקבוע שיוצרי "ארץ נהדרת" עמדו בפיתוי. בעונה השישית שלה הושקעה הרבה יותר מחשבה מאשר בתכנון שיטת הבחירות בישראל: השידור החי הוכיח את עצמו, אירוח הפוליטיקאים במערכונים (למרות המלחמה) עלה יפה, המסרים התגלו כאמיצים יותר מרוני דניאל תחת מטח קטיושות. אחרי הכל, עזר שהיה שם גם טל פרידמן אחד (תודו שהמנטוס בקולה היה רעיון שלו!).
גם אחרי הבחירות, שבהן כולם ניצחו ואנחנו הפסדנו, גם אחרי מלחמה שבה איש לא ניצח ורבים עוד יפסידו - "ארץ נהדרת" הזכירה לנו העונה מה אנחנו עושים כאן. זה לא מתוק כמו שזה נשמע: לפני הרבה מהדורות חדשות ובעוצמה רבה מהן, "ארץ נהדרת" הזכירה לנו שאנחנו כובשים, מתנחלים, מתיפייפים, שקרנים, עקשנים, הזויים וגזענים. זה ההישג הראשון שלה. לרוב, זה גם הצחיק אותנו. זה ההישג האמיתי.
הרגעים שבהם "ארץ נהדרת" ייצרה פרצי צחוק המתחרים באלה המוקלטים, הם אותם רגעים שהצליחו להפוך את הטלוויזיה מעוד רהיט, שגורם לנו לנצל את זמננו הפנוי באופן הרבה פחות יעיל, לטיפול פסיכולוגי קבוצתי. פרויד היה קורא לזה סובלימציה. אנחנו? מפחדים מליברמן? מה פתאום, אנחנו צוחקים עליו. חוששים מפני האבטלה? חלילה, רק נהנים מהאבסורדיות שבה. משקשקים מממשלה ימנית צרה? לא לא, אלה רק הבדיחות של אורי אורבך נכנסו לנו לעין.
אחרי כל זה, "ארץ נהדרת" הזכירה לנו אמש למה אנחנו נשארים כאן. הרי גם שימי ודקלה עקרו לארצות הברית לאלתר, אבל חזרו אחרי שנה. כי המצב אולי קשה, והפערים החברתיים גואים כמו שיעור המנדטים של ליברמן, אבל תראו, תראו איזה שמנים היינו נעשים באמריקה.