מתכנן צבאי צריך לחשוב היטב, ולהעלות בדמיונו מה דרכי הפעולה האפשריות (דפ"א) של האויב. אחר כך, הוא צריך לתכנן תשובות הולמות (שיש להן ביטוי בהיערכות הכוחות, באמצעי לחימה ובמיגון) ודפ"א לכוחותינו.
רוב מרכיבי הערכת המצב ידועים היטב - קרקע, אויב, כוחותינו. לכן, יכולים לשמור כמה הפתעות על-ידי הסתרה ובדרכי הונאה. אין חובה, שהאויב ידע בדיוק מה כמות אמצעי הלחימה (אמל"ח) וסוגיהם; ואינו צריך לדעת איפה הם מאוחסנים. כשמדינת ישראל נסמכת על סיוע חוץ ביטחוני כה נרחב - חלק גדול מהמידע על מערכות הנשק שלה ועל התחמושת אינו סוד כלל - כיוון שהוא נגיש לכל גולש באינטרנט. למרות זאת, ניתן להפתיע את האויב - במחשבה מקורית.
משך כארבעה עשורים פעולות כוחות היבשה של צה"ל צפויות ושגרתיות. לפיכך, לא התקשה האויב להתכונן לתשובה הישראלית למהלכיו. כך היה בפרוץ מלחמת יום הכיפורים בקו בר-לב; כך היה בקרב על החרמון בשמונה באוקטובר 1973 (ומשום-מה חטיבת "גולני" ביצעה שוב את תוכניתה שנכשלה - לעלות על מוצב החרמון מלמטה למעלה, על הכביש למוצב, ב-24 באוקטובר). לעומת זאת, נעשו כמה פעולות מפתיעות למדי במלחמת יום הכיפורים:
• הנחתת תותחים יבילי-אוויר על הר עתקה במצרים והפגזת המערכים המצריים בעומק הגדה המערבית של התעלה משם;
• מבצע "קינוח" של חטיבת מילואי הצנחנים - לכיבוש החרמון מלמעלה למטה.
לקראת מלחמת יום הכיפורים הוכנה תוכנית שאפתנית - "אור ירוק" לצליחת ים סוף אל מצרים העלית. כלומר, איגוף אסטרטגי רב-היקף, שהיה יכול להכריע את המלחמה. מפקדת אוגדה היתה אמורה לפקד על המבצע המשולב (בעולם, על מבצע מושט מפקד איש חיל הים - לפחות, עד להנחתת הכוחות בראש הגשר). כוחות נפרסו במרחב שלמה (מרש"ל), כולל נחתות של חיל הים; כוחות אוויר הוקצו למבצע ואפילו יחידות ארטילריה. כלום לא יצא מהמבצע השאפתני, למרות שמפקד חיל הים דחק באנשיו לבצעו.
לדעתי, לפיקוד העליון ולפיקוד הדרום לא היו כוחות נפש להוציא מבצע כזה אל הפועל, ומפקדי כוחות בשטח נשמו לרווחה כשהמבצע בוטל. תוך כך, החל מבצע "אבירי-לב" לצליחת התעלה, וניקז אליו משאבים רבים וכוחות נפשיים.
גם בפיקוד הצפון הוכנו כמה תוכניות יצירתיות, למקרה שהסורים יתקפו. אף אחת מהן לא בוצעה. לבסוף הסתערו שלוש אוגדות על הקו הסורי, ופרצוהו בהתקפה חזיתית עקובה מדם בחאן ארינבה.
ועדת חקירה צריכה לבדוק איך, מתי ולמה איבד צה"ל הירוק את היוזמה היצירתית. ואולי קשורה לכך התחושה, כי מפקדי צה"ל איבדו את הרצון לנצח, והם מסתפקים בעבודה שגרתית ואפורה. כיוון שאין נראה סוף לסכסוך היהודי-ערבי, נוצרה הרגשה (שגורמים פוליטיים מטפחים אותה), שאין לסכסוך פתרון צבאי. לכן, למה להתאמץ?
חדשנות ויצירתיות
חיל הים הכין, כבר בתחילת שנות השישים, תוכנית יצירתית מאוד לשינוי דפוסי מלחמתו. הוא זנח את המשחתות, ועבר לספינות טילים. למרות שלאויב היו כבר סטי"לים, הפתיע חיל הים את הערבים ואת רוב הציבור היהודי.
חיל האוויר הפתיע במבצע "מוקד", שפתח את מלחמת ששת הימים. המצרים והסורים מצאו פתרון לבטל את יתרונו היחסי עליהם - טילים נ"מ. החיל לא מצא פתרון לאיום במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים - עד שנעשה מבצע משולב, ובו השתלטו כוחות קרקע על בסיסי טילים נ"מ בגדה המערבית של תעלת סואץ, ונטרלו אותם. כך, נוצר לחיל האוויר מסדרון נקי מטילים, שדרכו הצליח לפעול בדרום.
אחרי מלחמת יום הכיפורים הבשילו כמה תהליכים מבצעיים וטכנולוגיים, שאפשרו יחד לבטל את איום הטילים נ"מ. ראינו זאת בניצחון החלק של חיל האוויר על חיל האוויר הסורי במלחמת שלום הגליל.
מאז התחילה המחשבה הצבאית הישראלית להתעוות. בסגידתה לטכנולוגיה מתקדמת, היא הגיעה לממדים לא-נודעו של הזיה בדבר פעולה צבאית רק על-ידי כוח אווירי - דבר שאירע פעם אחת בלבד בהיסטוריה הצבאית (בקוסובו), למרות שהגנרל האיטלקי ג'וליו דואה חזה זאת בתחילת המאה העשרים.
תוכניות בלתי סבירות למלחמה גורמות לבניין כוח מעוות. ואכן, זה מה שקרה לצה"ל. השינוי בגבולות ישראל עקב מלחמת ששת הימים, שהעניק לה בראשונה עומק אסטרטגי, לא השפיע על תכנוני צה"ל. הכוחות נדרשו להגן על קו בר-לב כאילו היה גשר עד-הלום. כיוון שכך, אבדו גדודי שריון במאמץ מיותר לחבור למעוזים, כדי להגן עליהם - במקום לתפוס מראש את הרמפות, ולשלוט מהן באש על ראשי-הגשר המצריים ממרחק שניים-שלושה ק"מ; או, לחילופין, לסגת לקו הגבעות (כשישה ק"מ), ולשלוט מהן באש על אזורי ההיערכות של הארמיות המצריות ממזרח לתעלה. כוח טנקים, הנמצא במרחק שני ק"מ מאויביו, בטוח לחלוטין, מחפה הדדית על עצמו, ומהווה סכנה לכל.
במהלכי הפתיחה של מלחמת יום הכיפורים גם נשכח, שאין זו מלחמת התשה, ואין טעם להחזיק במעוזי התעלה. הם הפכו, עוד במלחמת ההתשה, לנטל גדול. טעות מבצעית כבירה ושיקול מוסרי פגום הביאה להפקרת לוחמי המעוזים.
התוכנית: שישה שבועות לחימה
לקראת מלחמת לבנון 2 הוכנו בצה"ל תוכניות למקרה מלחמה עם חיזבאללה. יש לציין, כי התוכניות תאמו במידה יפה את התרחיש שהתפתח. אומנם אוגדה 91 איבדה, כצפוי, סיור ליד זרעית, ואיבדה טנק כששלחה אותו - שוב, כצפוי - לרדוף אחרי החוטפים, אך התוכנית הכוללת היתה נכונה.
אלא שתוכנית זו כללה בתוכה מוקש רציני. לכאורה, היא הניחה, שהמלחמה תימשך שישה שבועות. בשום מלחמה במזרח התיכון - כולל במלחמת הקוממיות - לא נמשכו הקרבות ברצף יותר מחודש. על סמך מה הניחו המתכננים, שהעולם יניח לצה"ל לכתוש את לבנון תקופה כה ארוכה. כנראה, הם שכחו שוב את שעון החול המדיני, שפעל נגדנו כמעט בכל מלחמות ישראל.
חסר שבוע
המוקש השני היה, שהמלחמה היתה אמורה להתחיל מבחינתנו בפעולה מאסיווית של חיל האוויר, משך שבועיים. בפועל, כנראה, חיזבאללה העריך נכונה את הדפ"א הישראליות, והקשה את מוצביו ואת מתקניו (בהתאם לחקר ביצועי החימוש האווירי, שרכשה ישראל - פריט מידע נגיש באינטרנט). כתוצאה מכך, לא הושג התוצא (אפקט) הרצוי מהריכוך האווירי, וחיל האוויר קיבל עוד זמן להשלים את מלאכתו.
אני מניח, שכאן התנגשו שתי גישות במטכ"ל. מחד-גיסא היו חסידי הגישה אוויר-בלבד. הם מוכיחים כבר יותר מחמש-עשרה שנה, כי הפתרון לכל צרותינו הצבאיות הנו כוח אווירי וחימוש מדויק. מאידך-גיסא היו חסידי המבצע המשולב הבין-זרועי, שהבינו את מגבלות הכוח האווירי.
בנקודה זו מתחיל לפעול הממשק בין המערכת הצבאית לבין המערכת הפוליטית. אומנם זו לא הייתה מלחמה - בגלל מחדל ממשלתי. ראוי, שוועדת חקירה תברר מדוע לא הוכרזה מלחמה. כיוון שכך, שר הביטחון וראש הממשלה שניהם טירונים בתפקידיהם, ומושפעים משיקולים של סקרי דעת קהל. לכן, כנראה, פחדו שניהם להורות לצה"ל להיכנס ללחימה קרקעית, שעלולה להיות עקובה מדם. בפועל, מגלה המנהיגות הישראלית, מאז מלחמת ההתשה,רגישות גבוהה לקרבנות, ולעתים מוותרת על הסיכוי להשיג הישגים צבאיים והישגים מדיניים, כדי לא להסתבך.
בפועל, הריכוך האווירי נמשך כמעט ארבעה שבועות, ורק אז פקדו על כוחות הקרקע לבצע - בהתאם לאישורים מדיניים - את התוכנית. כלומר, היה עליהם לבצע בכשבועיים את מה שנועד להימשך חודש. כידוע, המלחמה ארכה רק כחמישה שבועות; ולכולם היה חסר שבוע. כתוצאה מכך - כמו שחקני שחמט, שנכנסים לדוחק זמן - הפעילו כל מיני תוכניות, שאת חלקן לא היה די זמן לבצע עד תומן.
כבר ציינתי, כי חלק מהפעולות הקרקעיות לא תוכננו כמבצעים משולבים, אלא כמבצעי חי"ר בלבד. כתוצאה מתנאי השטח התקדמות הכוחות הייתה אטית; וכאמור, נעשתה רק בליילה. התברר, כי התכנון לא היה ריאלי. דוגמה טובה לכך, היא התנועה של חטיבת "אלכסנדרוני" מזרעית לראס אל-ביאדה שבציר החוף. החטיבה הלכה כשלושה-עשר ק"מ בשלושה ימים - במקום ביום אחד, שתוכנן.
סוגייה אחרת לבדיקה היא החלטיות במתן פקודות. יחידות דיווחו, כי נשלחו מפה לשם - כולל מעבר לגבול - כשתוכניות פעולתן אינן ברורות, והתחלפו בקצב מהיר (ראו, למשל, מה כותבים לוחמי חטיבת מילואי החי"ר "
עודד" על השבוע האחרון ללחימתם). במצב הזה מפקדים ולוחמים מאבדים את האמון בפיקוד, ומפתחים תסכול רב, המשפיע על נכונותם לבצע.
באותו ההקשר ניתן לראות את הדיווחים הנמהרים על כיבוש בינת ג'ביל (למה היו צריכים לכבוש אותה כלל?) ומארון א-ראס בעודן בידי חיזבאללה. לכאורה, היה כאן ניסיון להונות את דעת הקהל הישראלית, שתחשוב, שצבאה מביא הישגים צבאיים ומוראליים. ייתכן, שהיה רצון לייצר תמונת ניצחון, כדי להשפיע על דעת הקהל.
הכניסה החוזרת לאתרים, שנלחמו בהם יום ויומיים קודם לכן מלמדת על בלבול בקרב מקבלי ההחלטות. קשה לי להעריך, כי אינם יודעים את האיוולת בכך.
ראוי לציין, כי חלק מיחידות המילואים - ובעיקר, אלו של אוגדה 91 - התאמנו כדבעי. כישלונות בביצועיהן נובעים, כנראה, מפיקוד לא החלטי ומתוכניות מבצעיות, שלא היו ברורות. יחידות אחרות חסרו אימונים, והדבר נראה היטב בפעולתן.
הממשק צבא-פוליטיקה השפיע על ההחלטה לבצע את המבצע בעומק לבנון, ליד הנהר ליטני, כשהיה כבר ברור, שהפסקת-האש עומדת להיכנס לתוקפה. אי מניח, שמבצע משולב כזה תוכנן הרבה זמן, וחובת המפקדים היתה להתריע על כך, שאין טעם לצאת למבצע, אם לא ניתן להם הזמן הדרוש להשלמתו.
בעייתי מאוד המבצע המיוחד, שיצא לדרך למרות שהכל ידעו, שיעדי המבצע (פעילים בחיזבאללה) אינם נמצאים ביעד המותקף. שוב, כנראה, שיקולים של יחסי ציבור הנחו את מקבלי ההחלטות.
הממשק צבא-פוליטיקה העסיק את דעת הקהל הישראלית כל מהלך המלחמה. הציבור הישראלי נוטה לפאר את מצביאיו, ולחבוט במנהיגיו. כך, היה, למשל, במלחמת יום הכיפורים - למרות שלכל הדעות, צה"ל נכשל בקרבות. במלחמת שלום הגליל האשמה הוטחה בשר הביטחון, למרות שהצבא נכשל כמעט בכל מהלכי המלחמה. כנראה, משהו בתרבות הישראלית משפיע על הערצת הגנרלים על לא עוול בכפם ועל התעלמות הציבור מכישלונותיהם. כדאי שוועדת חקירה תמנה צוות, שיחקור סוגייה מעניינת זו.