רבים נזעקו לאחרונה להלין על הבנקים בעקבות תוכנית הבנקים להעלאת תעריפי השירות. מעבר לשירותים עבורם מבקשים עתה הבנקים להעלות התעריפים ישנן תופעות מקוממות נוספות, חמורות לא פחות, אך אנו נוטים לקבלן כדבר המובן מאליו.
אמנה כאן שלוש מהמנות המפולפלות בהן מלעיטים אותנו הבנקים:
1.
עמלת ניהול ניירות ערך של הלקוח שנרכשו באמצעות הבנק
הבנקים נוהגים לחייב הלקוחות, בנוסף לעמלת רכישת ניירות ערך,גם בעמלה עבור דמי שמירה או דמי ניהול של ניירות הערך. בפועל הבנק אינו עושה פעולה כל שהיא פרט לעובדה שהנייר, שנרכש באמצעות הבנק, עדיין רשום בספרי הבנק כשייך ללקוח.
יתרה מזו הבנקים נוהגים לחייב את הלקוחות, בסכום הנגזר משווי הניירות ולא ממספר סוגי ניירות הערך. התחושה העולה ממבנה עמלות זה היא של מס רכוש בנקאי על ניירות ערך.
התעריף של מרבית הבנקים הינו בשיעור של חצי אחוז משווי הכספי של ניירות הערך. סכומי עמלת הבנק בגין מה שמכנים הבנקים "דמי ניהול" עשוי לעלות על סכום מס הכנסה, כיוון שמס הכנסה מטיל הממשלה על הרווחים מניירות ערך ואף זאת רק לאחר מימוש הרווח. הבנקים לא נדרשים לפעולה כלשהי במהלך החזקת ניירות הערך, למעט הטיפול בעריכת החיוב ללקוח, כאשר החיוב הינו מדי רבעון.
אם אזרחי ישראל היו ערים לעניין זה, קרוב לוודאי כי הזעם היה גדול מזה שנשמע בעקבות כוונת הבנקים להעלות את העמלות האחרות.
שווי ניירות הערך של לקוחות הבנקים נאמד ב-700 מיליארד ש"ח. לפיכך היקף העמלות שגובים הבנקים מהלקוחות שקנו ניירות ערך באמצעותם נאמד ביותר משני מיליארד ש"ח בשנה (בנוסף לעמלות הבנקים בגין רכישת ניירות הערך).
איך מתמודדים עם "מס הרכוש הבנקאי"? ראשית הלקוח צריך להתמקח על שיעור העמלה ובמקביל לחפש גופים אחרים היכולים להציע לו החזקה של ניירות ערך בעלויות צנועות. לאחרונה מציעות חברות ביטוח וחברות ניהול תיקי ניירות ערך שרות זה ובכלל זאת שירותי קנייה ומכירה של ניירות ערך. מאידך ניתן לצפות מאותם גופים המבקשים עתה לסייע בריסון הבנקים, בעניין העמלות האחרות, לטפל גם בהגבלת עמלות הבנקים בסעיף דמי ניהול.
אולם אני חושש שטיפול הרשויות הציבוריות, קרי בנק ישראל, הכנסת, המפקח על שוק ההון ואחרים, רק יקבע וימסד את דמי השמירה ודמי הניהול לסוגיהם. הפתרון העדיף מצוי בהפקעת בלעדיות ניהול רישום האחזקה של ניירות ערך מהבנקים ומתן בחירה ללקוח להעברת רישום אחזקת ניירות הערך לאחת מחברות הניהול שיאושרו, ואלה יתחרו ביניהם על עמלת הרישומים של ניירות הערך, ובדרך זו תתבטל מן העולם עוד גזירה כספית שאינה משרתת את הציבור.
2.
אי תשלום ריבית על יתרות זכות בחשבונות עובר ושב
הבנקים בישראל נוהגים שלא לשלם לבעלי חשבונות עובר ושב ריבית על יתרות הזכות בחשבונותיהם. עם כניסתן לתוקף של תקנות בנק ישראל האוסרות משיכת יתר נמצאו יותר ויותר לקוחות המחויבים להחזיק יתרות זכות ובסכומים גדולים יותר. הלקוחות מחויבים להפקיד מראש כספים לכיסוי התשלומים והחיובים האחרים. כתוצאה מכך גדל נפח סכומי היתרות העומדות לרשות הבנק ללא תמורה כלשהי לבעלי חשבונות העובר ושב.
להערכתי, היתרות בחשבונות העובר ושב העומדות לרשות הבנקים נאמדU, בסכום העולה על מאה מיליארד ש"ח. הרווח של הבנקים בישראל מאי תשלום ריבית, על היתרות בחשבון עובר ושב, נאמד במעל שלושה מיליארד ש"ח בשנה.
ימצאו מי שיטענו כי זו דרישה מופרכת וכי לא היו דברים מעולם. לאלה אזכיר כי בשנות השישים שילמו הבנקים בישראל ריבית גם על יתרות זכות בחשבונות עובר ושב וכך מקובל גם כיום במדינות שבהן הבנקים מודעים לכך שהלקוחות מכירים בזכותם ואינם ותרנים. עניין זה צריך לזכות לתגובת הציבור. ללא תגובה ציבורית אין לצפות שהבנקים ישנו יחסם ללקוחות.
הראשון שהיה צריך להידרש לעניין זה הוא בנק ישראל. בנק ישראל ביקש להחמיר עם משקי הבית בעניין משיכות היתר, אך לא ראה לנכון לדרוש במקביל שעל יתרות זכות של הלקוחות יזכו הלקוחות בריבית. שהרי כאשר חל איסור על משיכת יתר, ידרשו הלקוחות להגדיל את היתרה מעבר לסכומים שניתן היה להסתפק בעבר כאשר ניתן היה לחרוג למספר ימים.
כיוון שנגיד בנק ישראל עם צוותו עסוקים בעניינים חשובים יותר, כמו תנאי שכרם שלהם ויתר מאבקי כוח שאנו עדים להם חדשות לבקרים מעל דפי העיתונות, אין הם פנויים לטפל בחיוב הבנקים לשלם ריבית על יתרות זכות בחשבונות עובר ושב. מדוע שיריבו עם הבנקים עבור הציבור? ברור גם שצוות הנהלת בנק ישראל, כולם חכמים ובקיאים ברזי הבנקאות, אינו מחזיק את כספו בחשבונות עובר ושב, אלא מתמקח עם הבנקים על-מנת שכספו יהנה מריבית.
3.
הבנקים גובים ממשקי הבית ריביות עתק
ההלוואות שמעמידים הבנקים למשקי הבית כרוכים בחיוב ריבית ועמלות בשמות שונים אשר מסתכמים החל מ-15% ומגיעים לכדי -24% (קראו בעיון את הודעת הבנקים על שיעורי הריבית לפרטיים המתפרסמות בימים אלו בעיתונים) שעורי הרבית והעמלות הנלוות להלוואות מגיעים לשיעור המזכיר יותר את השוק האפור.
לא תמיד ברורה ללקוחות חומרת הריבית המשולמת לבנק. להרגעת המהלומה מורכבים חיובי הבנק בגין הלוואה ממרכיבים עם שמות כמו ריבית בסיס (שהיא שיעור הריבית שנקבע על-ידי בנק ישראל בתוספת 1.5%) ולכך מוסיפים ריבית חובה, תוספת סיכון, ריבית על יתרות חובה במדרגת הריבית השנייה, תוספת ריבית על חריגה ממסגרת, עמלת הקצאת אשראי, עמלת עריכת הסכם מסגרת ועוד. כל בנק מחזיק באוצר מונחים יצירתי משלו כיד הדמיון הטובה עליו.
מנגד, לשם גיוס הכספים למתן האשראי, נהנה הבנק משימוש ללא תמורה ביתרות הזכות של הלקוחות כפי שפורטו בסעיף קודם,וכן מפיקדונות הלקוחות להם משלם הבנק ריבית בשיעור של בין 2% למפקידים קטנים ועד ל-4% למפקידים בסכומים גדולים ובממוצע לא יותר מ-3%. מכאן עולה בבירור כי מתח המחירים בין שיעור העלות של הבנק בגיוס הכספים, לבין שיעור חיוב הלקוחות, בגין ההלוואות מהבנקים, יכול לעלות לכדי פי שישה ויותר.
ראוי להזכיר, ללקוחות הבנקים יראי שמיים, כי אנו מצויים במערכת האסורה באיסור חמור על-פי מצוות התורה. להרגעת המצפון היהודי אנו עשויים למצוא בכל בנק מסמך ממוסגר בגודל של עמוד אחד הקרוי בשם "היתר עסקא". מסמך זה מגדיר, בתרגום חופשי שלי, בין היתר, כי המפקיד יקבל תמורת הפיקדון מחצית מהרווח שהבנק יקבל מהלווה.
כפי שהוצג לעיל היחס בין עלות הריבית בה נושאים הבנקים, המשולמת לבעלי פיקדונות לזמנים קצובים, לבין שיעור חיוב הלווים עולה בהרבה, עד פי שניים. על כך נאמר שוד ושבר, תופעה זו שהפכה לנורמה חייבת להדאיג אותנו כחברה. הריביות וחיובי הבנקים יוצרים מעמסה משעבדת, כאשר החיובים המצטברים הופכים בתוך שלוש עד ארבע שנים לכדי 100% מסכום ההלוואה המקורית. חוב לבנק עלול להגיע, כעבור ארבע שנים, לסכום כפול!
אין מי שיעמוד למשקי הבית להגנתם מפני חיובי הבנקים המופקעים. מי שמאמין שהישועה תבוא מהמערכות הציבוריות כמו בנק ישראל, הכנסת והממשלה צפוי לאכזבה. המלצתי לכל לקוח שיש באפשרותו לעשות כן, ואינו כבול לבנק באזיקי אשראי, היא לצמצם בהדרגה את ההידרשות לשירותי הבנק ולהפכה למזערית, ועד אז לחפש ערוצי בנקאות פחות תובעניים כמו בנק הדואר שאינו מחייב את הלקוחות בדמי ניהול חשבון. הגאולה למשקי הבית מצויה ביכולת לדחות סיפוק המאווים עד אשר יוכל משק הבית לספק את דרישותיו ממקורותיו שלו ולא מהלוואות בנקאיות.