בקודקודו של שופט/ת ישנם "מאזניים". על כף אחת יניח את הטיעונים והאינטרסים של צד אחד, ועל הכף השנייה יניח את הטיעונים והאינטרסים של הצד השני. הכף שמשקלה כבד יותר - תכריע. הפסיקה צריכה להכיל בתוכה צדק, אמת, ערכים דמוקרטיים, ואינטרס הציבור. מאחר שלערכים ו/או לטיעונים אין משקל אבסולוטי, איכות השופט, היא כאיכות המאזניים: כמה שיותר רגישים ומדויקים - ככה שופט/ת יותר טוב/ה.
...
כמו רבים, גם אני קראתי בעיתונים את פסיקת בג"צ בעניין "ועדת חקירה ממלכתית". העותרים - עמותת "אומץ", ו"התנועה לאיכות השלטון" - דרשו להורות לממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית, כדי שזו תחקור את מחדלי מלחמת לבנון השנייה. פעם ראשונה שעתירה עם ארומה פוליטית חזקה, מכילה בתוכה אזרחים מימין ומשמאל. על כף המאזניים האחת, הונח אינטרס מובהק של רוב הציבור, ועל כך המאזניים השנייה - אינטרס מובהק של ראש הממשלה.
מבחינת בג"צ, העתירה הזו היתה הזדמנות פז, כדי לחזק את מה שנתפס כ"החוליה הכי חלשה שלו": אמון הציבור. ברוב של ארבעה מול שלושה, החליטו השופטים - ואני מתייחס רק לשורה התחתונה - להשאיר את הנושא במגרש הפוליטי, או ל... "משפט הציבור". את אנחת הרווחה שהשתחררה מהחזה של אהוד אולמרט, שמעו בו-זמנית כל אזרחי ישראל, כולל תושבי אילת ומטולה.
שורות אלה נכתבות כמחאה חריפה נגד הנימוקים, המיוחסים למשנה לנשיאה, כבוד השופט אליעזר ריבלין. ואנחנו מתייחסים רק לצמד המילים: "ישפוט הציבור"! ובתרגום חופשי: את התפוח הלוהט הזה, הכניס השופט ריבלין לפריזר, עם המלצה לאזרחים להפשיר לפני הבחירות.
האם התכוון כבוד השופט לומר שמחדלי המלחמה הם עניין לקלפי בלבד? אם כך, מדוע שלא ימליץ למחוק מספר החוקים את האופציה להקמת ועדת חקירה ממלכתית? אם אחרי מלחמה עתירת מחדלים, לא! - אז מתי כן? לפי אותו היגיון, רק אחרי שתיפול כאן פצצה גרעינית אירנית, רק אז תהיה הצדקה להקים ועדה כזו. מישהו צריך ללמד את כבוד השופט ריבלין, שבין יום בחירות אחד, לזה שבא אחריו - בג"צ הוא, הוא הציבור!
אין ספק: היתה כאן החמצה אדירה של השופט ריבלין. הפסיקה הזו ששימחה מספר פוליטיקאים עם אינטרס אישי מובהק, וקומץ מחסידיו השוטים של ראש הממשלה, מאכזבת, פחדנית, ואין בה קורטוב של האינטרס הציבורי. אחריה, השופט ריבלין, איבד את זכותו לומר "בתוך עמי אני יושב". מפני שהשורות שכתב מוכיחות שהוא מנותק מהציבור אותו הוא משרת. במיוחד של שתי קבוצות שכולנו חייבים להן: ההורים השכולים, והחיילים שחזרו (וגם אלה שלא חזרו) מהחזית. ובשתי הקבוצות האלה היו אזרחים עם השקפה ימנית ושמאלנית.
ואם אין בפסיקה מימוש של האינטרס הציבורי, הרי שיש בה משום מתן גושפנקא לאבסורד זועק לשמיים: הנחקר הראשי ממנה את החוקרים!!! רבות נכתב על הגיונו והבנתו של "האדם הסביר". דומה שאין בנמצא אדם סביר אחד, שלא יחוש אי נוחות לנוכח הסיטואציה שבה חוקר ממנה את חוקריו. זה הכי קרוב למימוש זכות השתיקה.
אהוד אולמרט הוא פוליטיקאי מושחת, ערמומי וחלקלק מאין כמוהו. יחיד בדורו. לעומתו, הצלופח מחוספס. למרות מאות שעות מול חוקרי משטרה, עוד אף אחד לא הצליח לגבש ראיות מוצקות נגדו. התנגדותו הנחרצת של איש כזה לוועדת חקירה ממלכתית, אומרת דרשני. אזרחי ישראל טעו בבחירתו, והשופט ריבלין טעה בפסיקתו...