השירה כהיפעמות מתמדת
הספר פותח בסיפור מוטו של רבי נחמן מברסלב על... (כמובן!) תבואת השיגעון. סיפוריו של רבי נחמן מברסלב צופנים בתוכם סמליות והם עוסקים בנפש האנושית. השיגעון הוא ככלות הכל יחסי, ובני אדם מגדירים מהו שיגעון ומהי שפיות. המלך, בסיפורו של רבי נחמן אומר ליועץ שלו "אבל נסמן על מצחנו, שנדע על כל פנים, שאנחנו משוגעים".
מתברר שגם המשוררים ואולי האמנים כולם מסומנים כמשוגעים הנושאים את שיגעון היצירה על מצחם. המחברת סוגרת את הספר בקטע מתוך "אליס בארץ הפלאות" שבו באופן לא מקרי מגיעה אליס למקום שכולם משוגעים. החתול אומר לה שגם היא משוגעת. והיא שואלת: "איך אתה יודע שאני משוגעת?" והוא עונה לה: "אילולא היית משוגעת, לא היית מגיעה לכאן".
אכן ספרה של שושנה ויג הוא ספר של "שיכורת חלום". הספר נכתב מעמדה פואטית של שיכרון, של היפעמות מתמדת, של ראייה ראשונית וקמאית של הדברים. את הקשר עם קוראי הספר היא מגדירה כקשר של "אהבה אינסופית" (65): "כשתפתחו את הדף שלי/ שייצא מן הלב שלי החוט שיקשר/ בין האני שלי לאני שלכם/ יעופו המון מלים בטיסה חופשית/ קדימה ואחורה יעשו עמכם אהבה./ ואני אומר לעצמי מתכסה בשמיכה החורפית/ זאת אהבה אינסופית". קשר היצירה נתפס כחוויה ארוטית בלתי נגמרת, כהיפעמות מתמדת.
ההיקסמות מאגדות ומיתוסים
הספר בנוי מארבעה שערים: "חיים נגזרים ממלים", "אגדות קדומות", "חבלי משפחה" ו"לבי חדרים חדרים". על רוב שירי הספר שורה אווירה של היקסמות מאגדות ומיתוסים, וראיית המציאות עצמה כממלכת פנטזיה פרטית של הדוברת השירית. ההיקסמות הזאת בולטת כמובן בשער "אגדות קדומות", אך היא מצויה גם בשאר השערים.
כך אנו מתוודעים ל"שושנה הסגולה מקולנוע גלובוס" (30), ל"רפונצל" (31), "סינדרלה" (33.39) "הנסיך הקטן" (34, 45, 56), "אודיסאוס" (38), "היפהפיה הנרדמת" (32) וכן נרמזים סיפורים על רומיאו ויוליה (17), כוכב הים (37), הקוסם מארץ עוץ, על שלל הדמויות מספר זה (40), אגדה פרטית על אגם הכסף (41) ועל חוט הפלאים ( 46).
ההיקסמות מסיפורים קדומים יש לה גם גוון יהודי. הזכרנו כבר את סיפורו של ר' נחמן מברסלב, אשר נתן לקובץ כולו את שמו. יש גם רמיזות לסיפורים תנ"כיים. כך מופיע סיפור גן העדן (29), סיפורו של חזקיהו המלך ודמותה של המלכה אסתר (35), ויש ארמז רומנטי ממגילת רות: "אל אשר תלכי אלך", אומרת רות לנעמי (רות א, 16). וכאן אומרת הדוברת השירית לאהוב "לאן שתלך אלך" (77).
האהבה כסיפור מיתולוגי
בשירי האהבה של שושנה ויג, האהבה היא ציפייה מתמדת, כמעט ציפייה משיחית. בשיר הנושא את השם "האור שלך", אומרת הדוברת השירית: "שלחת אליי המון קווי אור לפני שהגעת/ לא הכרתי אותך/ אך האור שלך הגיע אלי/ היו ימים שבכיתי/ כי לא ידעתי/ אם אמת אתה או אגדה". וכשמתממשת הציפייה והאהוב הגואל בא, מבטיחה הדוברת השירית בלשון כמעט תנ"כית: "אלך עמך/ עד המדבר הלא זרוע/ עד הים" (69). ויש כאן ארמז לדבריו של ירמיהו הנביא: "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (שם, ב 2).
האוהב כדמות מיתולוגית הנושאת עמה את האור מופיע בשירים רבים. כך בשיר "אל אדם משלח בי את זריחתו" (72), יש האלהה (אפותיאוזה) של דמות האהוב. הוא מופיע ממש כאל, ככוח מיסטי שלא ניתן לעמוד מולו: "אל אדם מנסה לחבק אותי/ לשתות מן הזריחה שלו/ געגועים לעת ערב". הוא מעניק לה מזריחתו כמו היה אל שמש קדום, וגם הקשר עמו חותם בה קווים של שמש: "חיבוק גשמי מותיר בי ריח עולמי/ וחיבוקך מותיר/ קווים של שמש".
האוהב נתפס ככוח אלוהי וגם קולו קול אלוהי: "אתה יוצק בי מילים/ כל כך הרבה מילים עד אשר אני מתמוטטת/ שומעת את קולך ותרדמה באה עלי/ קולך קול אלוהי" (88). ההתגלות של האהוב נתפסת כהתגלות אלוהית, ויש כאן רמז להתגלות האל לאברהם: "ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם" (בראשית ט"ו, 12).
האהבה היא סוג של הקדשה נבואית של האהובה על-ידי האהוב, וכמעשה סמלי המקובל בהתגלות נבואית, האוהב "מושיט לי חבל/ קושר בי כבל/ מתיך לי מטבעות לשון/ זהב/ וכסף/ תופר לי על אצבע הקמיצה טבעת נצח" (88). האהבה נתפסת ככוח טוטאלי שאליו משועבדים כל כוחות הנפש: "אני כותבת/ מן המקומות/ שעדיין הותרת בי/ וכבר אין לי מקומות/ שלא נתתי לך" (82).
המשפחה ככור היתוך
הליבה של הספר הם שירי המשפחה. גם אם לא רבים הם, הם צופנים בתוכם את הקוד הגנטי של שושנה ויג כמשוררת. השירים מופיעים בשער "חבלי משפחה", וכן בסיום הספר מופיעים "שני שירי זהות", והם מסירים את הצעיפים ונותנים את השירה ללא עור, ממש רקמות חיות ובשר.
מתוך שירי המשפחה, יש עוצמה נדירה לשיר "המטבח", שבו חופרת הדוברת השירית בזהותה ומנסה לפצח בתוכה את הקוד של כור ההיתוך המשפחתי שהיא התוצר שלו: האב יוצא פולין ומחנות ההשמדה והאם שעלתה מתוניס. זהותנו כאן בארץ נרקמת זה עשרות שנים לפעמים כקונפליקט של מזרח מערב ולפעמים כמיזוג של השניים. הדוברת השירית קלועה בתוך כור ההיתוך הזה ומנסה לברר לעצמה את זהותה בין התרבויות, בין העולמות השונים. וכך היא אומרת בשיר זה: "לא למדתי מהורי שפה זרה/ הורי דיברו ביניהם בשפה משונה/ אבי ביקש מתוקים בפולנית/ אמי בישלה בתוניסאית/ ואני לא למדתי מהם שפה זרה/ רק עברית ינקתי מאם שלא היתה זו שפת אמה". ובסוף השיר באה הפואנטה בשפה חד-משמעית: "במטבח אני לא למדתי שפה זרה/ רק עברית". לכאורה בא השיר לשורר את נצחון העברית, אך באירוניה מושחזת רומזת המשוררת שהיא נותרה ריקה מזהותם של הוריה, משפתם ומתרבותם, ולא מצאה את זהותה בתוך המטבח הזה. מה שנותר לה כנחמה פורתא היא הזהות הישראלית והעברית.
שושנה ויג ביטאה בספר שיריה הראשון בגרות ובשלות שירית. לאחר שפרסמה שני רומנים היא מתגלה כאן כמשוררת בעלת חיוניות שאינה חוששת לפרוץ את גבולות השפיות ולגעת במחוזות האסורים של הקסם, של השיגעון.