אתמול פסעתי לתומי באחד הקניונים במרכז הארץ, וביקרתי בחנויות השונות. בחנות עודפים של בגדים שבה אפשר למצוא ממש "מציאות" הייתי עדה למחזה שהרעיד את לבי.
לחנות נכנס זוג פיליפיני, מוביל אישה זקנה בכסא גלגלים. הם השאירו את האישה בפתח החנות, ונכנסו לחפש לעצמם בגדים. האישה היתה שקטה בתחילה, אך לאחר מכן נתקפה בחוסר שקט. הזוג כלל לא הבחין במצוקתה, כי היה עסוק בחיפוש אחר הבגדים, והאישה כמעט לא יכולה היתה להשמיע הגה.
הבחורה שליד הקופה שאלה בקול רם: "מה עם הסבתוש פה? מישהו דואג לה?" ואיש לא ענה. החלטתי לגשת אליה ולברר מה היא רוצה. ניגשתי, ושאלתי אותה במה אפשר לעזור לה. היא מלמלה כמה מלים חלושות בקול לא ברור, ואי אפשר היה להבין בשום אופן למה היא מתכוונת ומה היא רוצה.
המוכרת שוב צעקה אל תוך החנות, והפיליפינית הסתובבה ואמרה: זה בסדר, הכל בסדר. והמשיכה לבחור לעצמה בגדים. בסופו של דבר ניגש הפיליפיני אל האישה בכסא הגלגלים והוביל אותה קרוב יותר אליהם.
כשניגשתי אליה, משהו בפניה נראה לי מוכר. לא יכולתי להיזכר בדיוק, אבל היה נדמה לי שהיא אישה שהיתה בזמנו מאוד מפורסמת ורבת פעלים וכוח.
רק עכשיו, הבוקר, נפל לי האסימון וזיהיתי את האישה. מטעמים ברורים ומובנים לא אשתף אתכם בשמה. אכן בזמנו היתה מאוד ידועה והכרתי את פניה מן העיתונים. פניה עצמם לא השתנו כמעט, והיא נראתה מטופחת מאוד, והדיפה ריח טוב. אך חוסר האונים ששידרה, הרצון הנורא לומר משהו מבלי שמישהו מבין אותך, הוא כנראה הרבה יותר גרוע לאדם שהיה רגיל לנהל עניינים ושמילה שלו היתה מילה שכל אדם לידו נשמע לפקודתה.
לכן, כנראה, היא נראתה כה אומללה. אישה שבזמנו נפגשה עם שועי עולם וכסף לא חסר בכיסה. נראה שגם עכשיו אין בעיה כספית – להחזיק זוג פיליפינים זו אפשרות הפתוחה רק בפני אנשים שיכולים להרשות זאת לעצמם.
אבל שוב אנו רואים כיצד הכסף אינו יכול לפתור הכל. מובן שטוב להיות בריא ועשיר מאשר להיות חולה ועני, אך גם אדם עשיר ומפורסם אינו יכול לברוח מהמשמעות האמיתית של החיים. הלכתי משם לדרכי מזועזעת, אולי לא כל כך מהתנהגות הפיליפינים, אלא מתמונת המראה שהושיטו למולי החיים – תמונת מראה ותזכורת חמורה, לדעת ולזכור שכל העושר והיוקרה והמעמד שאנו צוברים כאן, בעולם הזה, יכולים להיעלם תוך שנייה. תוך שנייה אדם יכול להיפגע חס וחלילה בתאונת דרכים. תוך שנייה אפשר לקבל שבץ מוחי. תוך שנייה יכולים כל נכסיו של אדם לקרוס כי הבורסה נפלה. והרשימה ארוכה.
ואנו כל כך שבויים בקסמים האלה, לא רוצים לחשוב, ואומרים לעצמנו: לי זה לא יקרה. סביר להניח שגם האישה הזו חשבה כך, ואולי אפילו כן דאגה לעצמה לפנסיה נאותה ולאפשרות לטיפול סיעודי. אך בודאי שלא יכולה היתה לחוש את תחושת ההשפלה וחוסר האונים כאשר אתה מצוי בתוך הסצנה המחרידה הזו.
לגבי היה פה לימוד עצום. ידעתי שאני חייבת לעבוד על עצמי חזק יותר, לדרוש מעצמי יותר, לתת יותר לאחרים, לחשוב פחות על עצמי, כדי שאם חס וחלילה יגיע יום הדין שלי, יהיה לי מספיק הון רוחני בחשבון הקוסמי של היקום שיוכל להמתיק את הדין ולהפוך אותו למשהו שיותר קל לחיות אתו, או להסיר אותו כליל.