בשנים האחרונות הולכים ורבים הפרסומים על חשדות לשחיתות בקרב עובדי ציבור. מספר לא מבוטל של נבחרי ציבור ועובדי ציבור היו מעורבים בשערוריות ציבוריות, שבמרכזן התנהגות לא הולמת המהווה הפרת אמונים. אך טיפוסי ומאלף שבעודנו טרודים בעריכת המחקר ובכתיבת תקציר לאתר האינטרנט של המכון הישראלי לדמוקרטיה פורסמו חשדות חמורים ביותר כלפי צמרת רשות המיסים בישראל, בצד חשדות חמורים בנוגע להתנהגותם של עובדי ציבור בכירים אחרים.
ואולם, מערכת בתי המשפט ומערכת אכיפת החוק לא גיבשו מדיניות ברורה כנגד הפרות אמונים ושחיתות שלטונית, ונראה כי במקרים רבים היו מחלוקות בין בתי המשפט לפרקליטות, ובקרב השופטים עצמם, מהי שחיתות שלטונית, אילו מעשים ראויים לתיוג 'מושחתים', וכיצד יש לפרש את החוקים שנועדו להעניק לחברה כלי נגד שחיתות.
במרכזה של אחת המחלוקות המשפטיות והמעשיות החשובות במאבק הפלילי בשחיתות עומדת הגדרת העברה הפלילית 'מרמה והפרת אמונים', סעיף 284 לחוק העונשין, התשל"ז-1977: 'עובד הציבור העושה במילוי תפקידו מעשה מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור, אף אם לא היה במעשה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד, דינו - מאסר שלוש שנים'. עברה זו, שהיא מן הכלים הפליליים החשובים ביותר במאבק כנגד מעשי שחיתות של עובדי ציבור (נבחרים וממונים כאחד), היא שעומדת במרכז המחקר שלנו.
למחקר שישה פרקים:
בפרק הראשון אנו מנתחים את הפסיקה בישראל.
בפרק השני אנו מנתחים את מצב המשפט במדינות אחדות, בהן אנגליה וארצות הברית.
במרכז הפרק השלישי עומד ניתוח ביקורתי של ההלכה הפסוקה בנוגע לעברה, כפי שהיא נקבעה בדיון הנוסף בעניינו של שמעון שבס.
בפרק הרביעי אנו מנתחים בפירוט את מקרה שבס.
בפרק החמישי אנו מפרסמים בפעם הראשונה מאמר פרי עטה של נאוה בן-אור, ובו בחינה ביקורתית של הגורמים לקשיים שעמדו לפני בית המשפט העליון בקביעת מדיניות ברורה בנוגע לעברה.
את המחקר אנו חותמים בסיכום ובשורה של המלצות לשיפור החקיקה, ובמרכזן הדגשת הצורך בהגדרה מפורטת בחוק לעברה של הפרת אמונים. להלן נרחיב במקצת על כמה מן הפרקים של המחקר.
