"בעוד 50 שנה, כאשר היסטוריונים יחקרו את קורות ימינו, הם יתקשו להסביר את חגיגת ההלקאה העצמית שהשתלטה על העם בישראל".
כך במאמרו סוחט הדמעות של ד"ר יהודה בן מאיר מלפני כמה ימים באחד העיתונים. אודה שלמקרא דבריו עיני דמעו. הרגשתי שמשהו קרה לנו, שחברתנו לא כתמול-שלשום. הלקאה עצמית? ואז נזכרתי בחוברת לא עבה במיוחד, כתובה בצורה מצוינת, כיאה לאדם משכיל, סגן שר חוץ לשעבר ואיש אקדמיה. החוברת עוסקת בכשליה וקלקוליה של המערכת השלטונית בישראל בתחום הביטחון ומדיניות החוץ, במיוחד בכל הקשור לתהליכי קבלת ההחלטות בהיעדר מועצה לביטחון לאומי והנחיצות בתיקון מיידי של המצב.
כדי לחזק את טיעוניו, מצטט מחבר החוברת בכירים ביותר במערכת הביטחון ואנשי שלטון אשר טוענים שדפוסי העבודה ותהליכי קבלת ההחלטות בישראל הם כה "חלטוריסטיים" עד כדי סכנה לבטחון המדינה.
ומי מחבר החוברת? ניחשתם נכון: ד"ר יהודה בן מאיר. ואני שואל: האם החוברת הזאת היא הלקאה עצמית? האם היא נועדה רק להכפיש את המערכת השלטונית ואת צה"ל או שמא היא פרי מחשבה בריאה הרואה בביקורת עניינית וחשיפת הליקויים סיכוי בלבדי לתיקון המצב?
רק סיימתי לקרוא את המאמר הנ"ל, ולידי נפל מאמר אחר: הלקאה עצמית או שחיטה עצמית? ישראל, היסטריית השחיתות מאת ד"ר גיא בכור, ערביסט מומחה, פובליציסט ופרשן מבוקש בכל אמצעי התקשורת, מרצה במרכז הבין-תחומי בהרצליה, מוסד אקדמי ראוי לשמו. המאמר מעניין למדי וגם בו שזורים הטיעונים נגד ההלקאה העצמית.
יש האומרים שהזיכרון הוא מפלצת, היינו הוא מתעתע בנו וסוחט את מלוא כוחותינו. ואני שחי עם המפלצת הזו, נזכרתי בפרשנויות המלומדות של ד"ר בכור בתקופת מלחמת לבנון השנייה. האם דבריו אז היו הלקאה עצמית? האם הביקורת שהוא השמיע מעל כל מרקע של טלוויזיה היתה הלקאה או דברי חכמים?
הכל תלוי בפוזיציה ובדומה לפורנוגרפיה שהיא עניין של גיאוגרפיה, כך הביקורת לגיטימית כאשר אתה משמיע אותה, ואילו כאשר אחרים עושים זאת, היא הלקאה עצמית. ואני קובע, בצניעות הראויה, שביקורת ותיקון הם המרשם היחידי לימים טובים יותר.
ועוד שאלה לשני האישים המכובדים? האם כנס הרצליה או ההרצאות של המרכז לביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה הם אכסניה להלקאה עצמית או שמא מקומות שבהם מועלות שאלות קשות בנושא ביטחון לאומי, נערכים דיונים מעמיקים ומנסים לתת תשובות ענייניות? תשובתי החד-משמעית היא כן. תרומתן של שתי המסגרות הללו יקרה מפז. ואם בשתי המסגרות הללו עסקינן, ארענן של מפלצת הזיכרון של אלה שאולי שכחו. בכנס הרצליה האחרון קובע ח"כ צחי הנגבי, כיום יו"ר ועדת החוץ והביטחון ושר בממשלות ישראל בעבר הלא רחוק:
"במהלך שנות כהונתי, אני לא זוכר שעל שולחן הקבינט הוצבה לדיון הסוגייה הלאומית בנוגע לאפשרויות העומדות בפני מדינת ישראל לנוכח התעצמות החיזבאללה בגבולנו הצפוני. סוגייה זו הועלתה בשולי הסקירה והתחזית השנתית של מה צפוי להתרחש. שאלות אופרטיביות אחרות, ועמוקות יותר, כגון מה המחיר שישראל תתבע לשלם לאור העובדה שבגבול בונים כוח איתני בעוצמה ובמימון ובגיבוי אירני באמצעות סוריה, לא הועלו".
דברים אלה עוררו תהיות רבות לגבי יכולתם של כל המדינאים וראשי מערכת הביטחון, מאז 2001 ועד היום, להתמודד עם הסוגיות הסבוכות של הביטחון. את התרעומת הגדולה עוררו הדברים הבאים של מר הנגבי:
"הוועדה זיהתה כשל מתמשך בלבנון ומצאה לנכון להביא זאת לראש הממשלה ושר הביטחון. בפברואר 2004 כותב יובל שטייניץ יו"ר דאז ביחד עם עומרי שרון ואפרים סנה מכתב סודי ביותר המופנה לרה"מ ושהב"ט. אירן, באמצעות סוריה, הציבה איום אסטרטגי על מדינת ישראל, איום שאם יתממש רבע מאזרחי מדינת ישראל יימצאו בטווח הרקטות מחדרה צפונה, דבר שיגרום לגל פליטים למרכז הארץ, ולשיתוק המערך הכלכלי בצפון. זמן דעיכת היכולות הצבאית של האויב עלול להימשך מספר שבועות. בלא פעולה קרקעית מצב זה מחייב דרכים יצירתיות ואנו מתריעים על אי הסבילות של מדינת ישראל בפני איום שכזה".
אך מי הקשיב להם? אף אחד. לזכותו של ח"כ שטייניץ יאמר שדיבר על נושא האיומים שהוזכרו לעיל בכנס של המרכז לביטחון לאומי בחיפה כבר ב-2004. ומי הקשיב לו? מי ניסה לבדוק את תקפות דבריו? אף אחד. נהפוך הוא: כמעט כולם זילזלו בדבריו.
ואני מבקש לקבוע: מתוך צפייה בכל ההרצאות שבכנס הרצליה ואוניברסיטת חיפה, מאז 2004 ועד 2006, אף אחד מן הדוברים, להוציא את יובל שטייניץ וגיאורא איילנד, לא התייחס לאיומים מלבנון כאיומים רציניים: לא שר הביטחון דה אז, לא הרמטכ"ל דה אז ולא אחרים, בעלי ידע וניסיון רב. זאת עובדה!
ולבסוף הערה לכל אלה אשר תוקפים את המבקרים: אין לכם שום בעלות על המדינה הזו. היא יקרה לי ולשכמותי לא פחות מאלה המתקראים פטריוטים. צה"ל ומערכת הביטחון יקרים לי. המדינה חשובה לי, אזרחיה, הדמוקרטיה שבה וכל נופיה. ורק מתוך דאגה אמיתית לעתידה שומה על כולנו לבדוק ולבקר, לא לשם ביקורת אלא לשם תיקון והגנה על כל אשר יקר לנו.
זו לא הלקאה עצמית. אלה שדורשים להפסיק את התהליכים הללו של ניקוי ותיקון הפגמים, מבקשים "להחליק אותה" למי שבאמת יקרה המדינה הזו, אסור ש"יחליק".