יש לא מעט אירוניה בעובדה שסרט תיעודי נוקב על דודו טופז, שהעלה אבק במשך שנים במחסני "קשת" לאחר שגיבורו דרש לגנוז אותו, הופך ברבות הימים לכתב הגנה שיוכל לשמש את סנגוריו של המלך שירד מגדולתו. "מלך הרייטינג", ששודר בסוף השבוע האחרון בהוט VOD תמורת תשלום של 8.90 שקלים לצפייה (ברוח הנוסחה הדודו-טופזית, לפיה תמיד אפשר לתרגם את הנואשות ורגעי השפל של אדם אחד לרייטינג וממון של אדם אחר), הוא סרט תיעודי עצוב ולא פשוט, שמתמקד ברגעים שונים בחייו של טופז בשנים 2000-1995, בהן היה בשיא הצלחתו. כל שופט שיצפה באוסף הסצנות שמרכיבות את הסרט יתקשה להימלט מהתחושה שטופז סובל מטשטוש מהותי של הגבול בין דמיון למציאות, ובין הטלוויזיה לחיים עצמם. המעשים האחרונים המיוחסים לו, לפיכך, הם לא חריגה מפתיעה ונטולת הסבר מחייו הנורמטיביים - אלא פשוט הקצנה של התפיסה לפיה כל העולם במה, ודודו טופז הוא המחזאי.
כדי להבין את תפיסת העולם של טופז כדאי להתחיל מההתחלה. הסרט פותח בהצגה של מספר עובדות סטטיסטיות שמזכירות, למי ששכח, עד כמה טופז היה מזוהה עם הטלוויזיה המסחרית ועם הצלחה כלכלית ואישית: "54% בחרו בו כרווק הכי מבוקש בישראל ב-1996; תוכניתו, "הראשון בבידור", הייתה התוכנית הנצפית ביותר בערוץ 2 במשך חמש שנים ברציפות; 66% הצהירו שהיו בוחרים בו לראשות הממשלה; בשנת אלפיים הוא נבחר לגבר שהכי מאפיין את 'הגבר הישראלי' (למקום השני הגיע בנימין נתניהו)". כדי להמחיש את התזה שלו, לפיה טופז הוא "תמצית החלום הישראלי", צברי מלווה את מלך הרייטינג להילולת הבאבא סאלי בינואר 1997, שם הוא מתעד עשרות ישראלים דופקים על דלתות המכונית של טופז וצועקים לעברו "אוהבים אותך דודו".
למרות שהסרט רווי בקטעים שבהם עוברי אורח מתנפלים על טופז ומבקשים ממנו להגשים את חלומותיהם, הסצנות החזקות ביותר הן אלו שמתעדות את האינטראקציה בין טופז לאנשים הקרובים לו ביותר. את חתונתו עם רוני חן, ממנה התגרש לאחר חצי שנה בלבד, מפיק טופז כאילו היה מדובר בתוכנית ספיישל ל"קשת". הוא משכנע את רשות הגנים הלאומיים לסגור את המצדה לצורך האירוע, קונה מכונית חדשה ויוקרתית שתאסוף אותו ואת אשתו הטרייה הישר מהחופה ודואג להזמין סלבריטאים, פוליטיקאים ושועי עולם לטקס הראוותני. רגע לפני שהוא נכנס למעלית השקופה שאמורה לקחת אותו במעלה ההר, צברי שואל אותו איך הוא מרגיש. "אני הולך למשימה", אומר טופז, ולא נראה שהוא מתלוצץ.
התחושה שהחיים הפרטיים של טופז הם "המופע של דודו" חוזרת על עצמה בסצנות הבאות. זמן קצר אחרי גירושיו מחן, טופז נכנס לסופר ומתחיל עם בחורה רוסייה ("את יודעת מי אני? את מכירה אותי") ולא עוצר לרגע גם כשמתברר שהיא בת 25. מול המצלמה הוא מצהיר ש"המשימה שלי היא להוציא ממנה את הטלפון". כשהמשימה מוכתרת כהצלחה, טופז מאבד עניין וממהר לחזור לצוות הצילום, רק כדי לקרוא באחד מדוכני העיתונים שגרושתו נכנסה להריון ממנו.
באופן טבעי, קשה לנתק את הסרט מהאירועים האחרונים שבהם מעורב טופז. זה יהיה לא הוגן וכמעט קל מדי להתמקד באמירות הגזעניות והאגרסיביות שלו ("אני בבסיסי גזען - אי-אפשר להוציא את זה ממני") ולומר שהכתובת הייתה על הקיר, אבל דווקא הסאב-טקסט והניואנסים שצברי משכיל להכניס לסרטו הם אלו שמספקים הסבר, ולו חלקי, למעשים שבגינם טופז נמצא כרגע בתא מעצר. מכיוון שאצל טופז הטלוויזיה והמציאות חד הם, בכל פעם שאירוע כלשהו מאיים על תחושת השליטה שלו בחייו מתגלה הצד הגבולי באישיותו.
התוקפנות והרצון לביים את המציאות מתבטאים, למשל, בסצנה שבה טופז מבלה עם ילדיו על גג דירת הפאר שלו. למרות שטופז הפציר בצברי להגיע למקום ולתעד אותו עם שני בניו, הילדים מסרבים לשתף פעולה עם אשליית האידיליה המשפחתית - הם מתחבאים מתחת למצוף בבריכה ומשפריצים מים על המצלמות. גם כשהם צועקים "לא רוצים, עופו מכאן", טופז ממשיך להתעקש ש"הם סתם משחקים". כשזה לא עוזר, הוא פונה לאחד מהם בקול מאיים ואומר "אם לא תירגע אני אתן לך כאפה". ניתן לשער שזו הייתה אחת הסצנות שטופז דרש להוריד בעריכה כתנאי להקרנת הסרט, אבל צברי והמפיק מארק רוזנבאום ידעו מה יש להם ביד והתעקשו שהם - ולא טופז - הבמאים במקרה הזה.
מדוע, אם כך, משמש "מלך הרייטינג" ככתב הגנה? משום שבסופו של דבר הוא מבסס את הטענה שטופז הוא אדם ששבוי בתפיסה מוקצנת ומעוותת של המציאות. לפי הסצנות בסרטו של צברי, אפשר להניח שהוא התייחס לתקיפות של אנשי התקשורת כעוד "משימה" ב"דודו טופז שואו". משימה מסעירה, מרגשת, כזו שהייתה זוכה לשיא רייטינג שלא נמדד כאן מעולם - לו רק הייתה תוכנית טלוויזיה.