העבר הוכיח כי רווחה כלכלית, אשר משפרת את רמת חייו של הפרט, הערך המוסף שלה הוא הרצון העז לשמור עליה ולא להסתבך בהרפתקאות שעלולות לשים קץ לרווחה זאת. זה אמור גם לגבי עמים, ומבחינתנו, בראש וראשונה לגבי שכנינו הפלשתינים.
נפוליון בונפרטה היה לא רק מצביא ומדינאי גדול אלא איש שטבע אמירות חכמות ואשר הגירוי שלי גורם לי לצטט כמה מהם, כפי שהן מובאות באתר "ויקיציטוט":
"עם שאין לא עבר אין לו עתיד", (לתשומת לבו של אייל ברקוביץ שייחס את האמירה ל"אחד העם"); "לעולם אל תפריע לאויב כשהוא עושה טעות"; "הדרך הטובה ביותר לקיים הבטחה היא שלא להבטיח אותה"; "יש לחשוש מארבע עיתונים עויינים יותר מאלף רימונים"; "הכוח האמיתי הוא חזות הכוח" (מסר לצה"ל); ואחרון אחרון, חביב, לנושא: "הצבא צועד על קיבתו".
אנחנו יודעים שלא רק הצבא צועד על הקיבה. כולנו צועדים, מקרטעים, צולעים, או נופלים - על הקיבה. אדם רעב הוא לא רק אומלל ומיואש, אלא גם מסוכן לעצמו ולסביבה. ראינו אנשים כשמאבדים את מטה לחמם - מתאבדים. ראינו אנשים רעבים שמאבדים אחרים וגם את עצמם, כשהם נשלחים למאסר עולם במקרה הטוב או שנידונים למוות. איש רעב אין לו מה להפסיד מלבד את גופו השלדי כי את נשמתו הוא מזמן איבד. זה אמור לגבי יחידים ולגבי ציבורים ועמים.
אחרי מלחמת העולם הראשונה בעלות הברית לא רק השפילו את העם הגרמני המובס אלא גם הרעיבו אותו. מציאות קשה זאת הביאה לבמה את היטלר ואת הנאציזם לגרמניה והמיטה שואה, חורבן והרס במלחמת העולם השנייה. לאחר מלחמת העולם השנייה ,בעלות הברית לא חזרו על המשגה. מעצמות הציר, גרמיה ויפן, אומנם היו תקופה מסוימת תחת כיבוש, אך אירופה, ובכלל זה גרמניה זכו לתוכנית מרשל שאפשרה את שיקום היבשת ושילובה של גרמניה בעולם הדמוקרטי החדש. יפן זכתה בחוקה, הקיסרות נותרה, הוקם משטר דמוקרטי בערבות ביטחונית אמריקנית. שתי מעצמות הציר שלא הצליחו לכבוש את העולם צבאית, כבשו, חלקים ממנו - כלכלית. זהו ההבדל בין פוליטיקה קצרת ראות לבין מדינאות רחבת אופקים.
המשל לא תמיד דומה לנמשל, והנסיבות שונות. אך מוסר ההשכל הוא שאם אתה רוצה לכבוש את לבו של עם או אדם, תאפשר את קיומו בכבוד. זה אמור לגבי אירופה, אמריקה הדרומית, המזרח התיכון ובייחוד לגבי הפלשתינים. שחר להב במאמר תחת הכותרת "כיבוש השטחים במלחמת ששת הימים מנקודת מבט מרקסיסטית", עוסק בין היתר באופן קבלת ההחלטות של ממשלת אשכול, מיד לאחר סיום מלחמת ששת הימים.
הוא כותב כי בספרו של ד"ר ראובן פדהצור - "ניצחון המבוכה", המוקדש לבחינת מדיניות ישראל בשטחים לאחר מלחמת ששת הימים, ניתן למצוא פרט מידע מעניין, המצביע על החשיבות הגדולה שייחסו בהנהגה הפוליטית הישראלית ליתרון הכלכלי הטמון בשטחים ובתושביהם: ב-11 ביוני 1967, מיד עם סיום הקרבות, התכנסה ממשלת ישראל וקיבלה החלטה שהציע ראש הממשלה אשכול, והקימה את "ועדת השישה", כמעין ועדת שרים לשטחים. הוועדה קיבלה ייפוי כוח מהממשלה "להחליט בכל הנוגע ליחסים הכלכליים עם השטחים המוחזקים בידי צה"ל"... יש בדברים אלו משום ממד של החשיבה הכלכלית המרכזית שבאה לידי ביטוי בתהליכי ההחלטות בדבר גורל השטחים הכבושים. אפילו שר הביטחון דיין החל לגבש לקראת סוף שנת 1967, לפי פדהצור, את "רעיון האינטגרציה הכלכלית בין הגדה המערבית לישראל", שהובא שנה אחר כך גם להצבעה בממשלה. ניכר, לסיכום, כי עתידם הכלכלי של השטחים עמד בראש סדר העדיפויות של ממשלת ישראל מיד עם תום הלחימה - והדבר משמש כתמיכה נוספת לנקודת המבט המרקסיסטית שמעלה המחבר כאילו כיבוש השטחים, ובייחוד ההחלטה להמשיך ולהחזיק בהם, הם שהביאו רווחה לישראל לאחר המיתון הקשה ערב המלחמה.
גם אם הנחה זאת מופרכת, כולה או בחלקה, אין כל ספק, שממשלת ישראל ובייחוד שר הביטחון, משה דיין, ראו בפן הכלכלי בשטחים חלק חשוב ממדיניות של "כיבוש נאור" שאפשר לפלשתינים להתקיים, ליהנות מן ההיצע של עבודה ואיזה חופש תרבותי וחופש דתי, וזאת תוך שמירה על המנדט שהעניקה לעצמה ישראל בשטחים. הפלשתינים אומנם נהנו כלכלית, אך בכך לא הסתפקו. עם האינתיפאדה נהרסה גם הכלכלה ובהמשך גם אופק מדיני לא נראה.
לתוך החלל הזה, שחלק ממנו היה שלטון ערפאת המושחת, נכנס החמאס. בצורה בוטה ניתן לומר שהארגון הקנאי הזה ודומיו מצאו את המרשם. מצד אחד דאגו שמשפחה בת שבעה ילדים, דרך משל, תהיה לה מסגרת חינוך, ותוכל איכשהו להתקיים חומרית- בעולם הזה. אחר כך הם גבו את המחיר בדמים אחרים. ילד, נער, איש ואישה נשלחו להיות ג'אהידים עם הבטחות של כול טוב בעולם הבא. אללה נתן אללה לקח, יהי שם אללה מבורך, ולתפארת העם הפלשתיני. מרשם ברוטאלי בדוק. השאלה היא האם יש מרשם נגדי.
הכנסת האוכלוסיה, בעיקר בעזה, בסד העוני והעזובה, אומנם גורמת לתושבים אכזבה מרה מן השלטון שבו בחרו, אך האצבע המאשימה למצוקתם, ולכך יש קונצנזוס, היא לעבר ישראל. הדבק הוא תמיד האויב הגדול. כאשר כנופיות לוחמות אחת בשנייה- מי עומד מאחורי זה אם לא ישראל. גם כאשר אנו מצווים להילחם מלחמת חורמה בטרור, עלינו לדאוג שהעם הפלשתיני לא ייפול קרבן לייאוש בבחינת "תמות נפשי עם ישראלים".
המאמר הראשי של עיתון הארץ (28.1.2007) שבו הוא קורא "להפריד בין המשא-ומתן לאוכלוסיה", הוא המרשם הנגדי. ואכן את המאמר מסכם הארץ כך: "זאת לא רק חובה משפטית (כמדינה כובשת- צ.ג) זהו כורח אנושי, לא פחות מכך, זו תהיה השקעה מדינית טובה. מציאות כלכלית משופרת עשויה להבטיח גם בחירה פוליטית ראויה".
הוא שאמרנו, הם יצעדו על הקיבה- אולי גם לקראתנו.