לרסק את זרועות האמבה

עלינו לרסק את זרועות האמבה. לשם כך צריך להוציא את הפוליטיקה מצה"ל, לבנות מודל קבלת החלטות ראוי ולהגביר את הזרוע הצבאית. רובצת לפתחנו שאלה כבדה מאד, ואין לי תשובה עליה: כיצד קורה שצבא מאומן, מצויד, המכיר את לבנון ככף ידו, לא מצליח להשיג את המטרות? יש להצביע על הדבר האמיתי, על הגורמים המרכזיים לכשל. אלה מתמקדים בשני נושאים מרכזיים: הרמה הלאומית והרמה הצבאית. ברמה הלאומית: מודל קבלת ההחלטות לוקה בחסר. במדינה שקמה על חרבה אין מודל שכזה. אין שום שיטה ברורה לטפל באיומים איתם אנו צריכים להתמודד. בישראל קיימת מועצה לביטחון לאומי, אך לא שמענו עליה דבר במהלך המלחמה. לכן, יש צורך מידי בבניית מערכת קבלת החלטות לאומית. תהליך קבלת ההחלטות צריך לעבור שינוי מהיסוד. אפילו האמריקנים, שיש להם מודל יעיל מאיתנו, נכשלו. על-מנת לבנות מערכת כזו עלינו להגיע להבנה עמוקה של המצב האסטרטגי והביטחוני שלנו. ברמה הצבאית: עלינו לרסק את זרועות אמבה. חייבים להתמודד עם הדברים הפשוטים, דרך הגברת הזרוע הצבאית. הצבא בנה שיטת קבלת החלטות בעזרת המכון הישראלי לדמוקרטיה ולפיה צריך לפעול: לנתח את האיומים, להגיד מה הסיכויים והשיקולים ולהחליט. כך צריך לנהל מדינה. אחרת אנו מגיעים למצב בו צריך מיגון אקטיבי לטנקים ואין לכך כסף, בזמן שיש כסף לבניה מטורפת. ממשלת ישראל צריכה לדון בסוגיה, להגדיר ולהראות איך הצבא יראה ומזה לגזור את התקציב. צבא המילואים - זהו ארגון המתנדבים הגדול ביותר. ארגון שצריך לטפל בו. בחוק מילואים, שאני עוסק בו בימים אלה, יוגדרו דרכי התרגול, הפיצוי והתגמול לכל המתנדבים. דבר נוסף שאף אחד לא אומר הוא: הפוליטיקה בצבא. צריך להוציא את הפוליטיקה מצה"ל! הכוונה אינה לפוליטיקה ארגונית שיש בכל ארגון. הפוליטיקה כוללת בתוכה את התקשורת, הגורמת לאנשים לחשוב כי 'לא משנה מה עשיתי משנה איך זה נראה'. במצב כזה אין עבודה אמיתית. כל עוד זה יהיה בצבא כלום לא יקרה. למלחמת לבנון, שאני קורא לה המלחמה הקודמת ולא האחרונה, הייתה תוכנית פעולה יפהפייה שנשענה על אוגדה 98. תוכנית זו תורגלה ואף אחד לא הפעיל אותה. למה? אולי זה פוליטיקה. אם הצבא לא יטפל ברוח שלו ויוציא את הפוליטיקה החוצה, כלום לא יקרה. יש אנשים ראויים בכל מקום ומקום בפיקוד הבכיר. את רובם גידלתי, אבל יש לי ספק. העם בישראל והלוחמים בצה"ל זכאים לפיקוד הכי יעיל שיכול להיות.