PARCERE SUBIECTIS ET DEBELLARE SUPERBOS - "חמול על צייתנים והדבר את היהירים".
ברוב טקס והדר קיבלו שני עיתונאים את "הפרס הישראלי לביקורת התקשורת ע"ש אברמוביץ': יעקב אחימאיר ואריה אבנרי. ללא ספק שני עיתונאים הרואים את מהות עבודתם כיעוד וכמקצוע שיש לו שליחות ציבורית עצומה. שניהם מבינים את כובד האחריות המוטל עליהם, ועל כן קיבלו את הפרס היוקרתי.
אך, הפלא ופלא, האירוע הזה כמעט ולא זכה לכיסוי תקשורתי נרחב, למרות שהעיתונאים הנכבדים נמנים עם כלי התקשורת המובילים במדינה. נשאלת השאלה מדוע הכיסוי התקשורתי היה כה עלוב?
התשובה נמצאת בדברי יעקב אחימאיר בטקס קבלת הפרס כאשר יצא חוצץ נגד התנהלותה של התקשורת בתקופת מלחמת לבנון השנייה. הגדיל לעשות כאשר כינה את חבריו העיתונאים "עיתונאי חצר" ("חש סלידה עמוקה ובוז מכתבי-חצר"). ואמנם, מלחמת לבנון השנייה העבירה אותנו, את כל הציבור הישראלי, קורס מזורז ברזי התקשורת.
המראיינים שבאולפני הטלוויזיה והרדיו הפכו למומחים ואילו המרואיינים הפכו לסטטיסטים שבקושי ניתן להם משפט במחזה האבסורד. כתבי ה"שטח" פרסו את כליהם ופרשנו מהרהורי לבם. אחרים, מקושרים היטב לחצרותיהם של אדוניהם, גנרלים, פוליטיקאים ו"מקורות בכירים" אחרים, דקלמו את אשר נמסר להם, ללא בדיקה, ללא הצלבת מידע. הרייטינג הוא שהכתיב. כל בר-דעת הבין שתוכן הדיווחים, ברובם המכריע, מגיע מלשכותיהם של האינטרסנטים. הס מלסטות מן הקו.
העיתונאי רינו צרור הגדיר את המצב של ההיסטריה השידורית: "שקט מוחלט, חברים וחברות, אסור להעיר הערות עכשיו, אסור להרים את הקול, יש מלחמה, העורף בחפירות, הטוקבקיסטים על הקצה, הממשלה עסוקה, השרים מחפשים מטרה, הקבינט מחפש בינגו, ואחינו הירוקים עם הכחולים קורעים את התחת עד מוות. שקט, אתם אומרים? באמת? והרי כבר ידענו אתכם. עם השריטה הראשונה תתחילו לצווח מקצה העולם ועד קצהו".
ההיסטריה היתה בעיצומה. יעקב חסדאי לא חסך את שבטו: "יח"צנים ופרסומאים החליפו את המנהיגים". אולפני הטלוויזיה התחרו מי מבין הסלבריטאים יגיע לאולפן הנכסף. לא משנה אם הוא יודע או לאו. העיקר הרייטינג. כל מי שלא "מוכר" בציבור, כף רגלו לא דרכה באולפן. העורכים קבעו את הקצב ולא האירועים. יח"צנים הזיעו: מי מבין אלה שהם מייצגים יופיע. אין לך יח"צן, אין לך שום סיכוי להופיע.
ושוב דינו צרור: "לא היתה לנו בעיה של זמן במלחמה הזו - להיפך, העולם איפשר לנו יותר מכפי שביקשנו - אלא של תוצאה ראויה. מהי תוצאה ראויה? גיורא איילנד דיבר על שתיים אחת או חמש שלוש לטובתנו, זאב שיף הודיע שהפסקת אש בתנאי מינימום זה אסון, אמנון אברמוביץ חשף שהמבצע כבר הצליח, ואילו שר הביטחון והרמטכ"ל דיברו בסוף השבוע בעיקר על הזמן החסר כדי להגיע לניצחון, לא על התוצאה הסופית. זה יקח זמן. זמן, אמר עמיר פרץ. עוד הרבה זמן, אמר דן חלוץ". הכל און-ליין. האמיצים שבכתבים תפסו "פוזה" עם שכפ"ץ ותפאורה של טנקים נעים, לבנונה והחוצה. כל חייל נתקע מיד עם מיקרופון ביד, והופ, הוא מדווח מן השטח. דבריו הם דברי אלוהים חיים. אמת או בדיה ? מה זה חשוב. העיקר הדיווח.
כל אלוף, כל מח"ט, כל מג"ד, כל חייל, כל שר, כולם עם העיתונאים שלהם. לא נבנה פסל, נבנה עיתונאי, בדמותו וצלמו של הפטרון. ומה עם האתיקה העיתונאית? למי איכפת. משלמים עבור העבודה, זה העיקר.
כלי התקשורת, במיוחד עיתונאים בכירים, היו אלה שדחפו ליצירת האווירה של הצורך בוועדות חקירה. אין על כך להלין. אך עם זאת, דומה שלכלי התקשורת השונים החובה לבדוק את עצמם. התקשורת החופשית, העניינית, הביקורתית, הנושכת, היא "כלב השמירה של הדמוקרטיה". תקשורת שהיא כלי שרת בידי אינטרסנטים היא אסון לדמוקרטיה.
אם התקשורת רוצה לשקם את תדמיתה, שומה עליה לעשות בדק בית רציני. העם זקוק לתקשורת שמתפקדת היטב. זהו כלי המידע הכמעט יחידי העומד לרשות מרבית הציבור. על התקשורת להיות הוגנת, מקצוענית, בלתי תלויה, לא בגורמים המבקשים לגזור קופונים שמנים על חשבון מכירת זבל לציבור ולא בפטרוני דעות. זה יתכן, זה אפשרי. הכל עניין של רצון, מוסר ואתיקה. על מועצת העיתונות לאכוף את השפעתה למען תיקון המצב.
ולבסוף על העיתונאים להפנים את הפתגם הלטיני הבא: PEIOR EST BELLO TIMOR IPSE BELLI, היינו "רעה יותר מן המלחמה, אימת המלחמה כשלעצמה".