ניק ראמסי, עורך מדור, אמר לוויקטוריה, כתבת חדשה בעיתון "ניו-יורק רקורד": "את יודעת מהו העיתון היום? משהו שאת קוראת, אם במקרה לא צפית במהדורת החדשות מאמש בטלוויזיה. משהו שקבור במילים בין טורי הפרסומת הבולטים. חסל סדר מכונות כתיבה, נגמרו העפרונות המעובים, לא יותר "סקופים". מה שיש זאת מערכת אלקטרונית גדושה במחשבים וטייפים. שעמום אחד גדול, בלי עתיד. סמכי עלי וחסכי מעצמך הרבה כאב."
זהו קטע מתוך הספר של אירווינג וואלאס THE ALMIGHTY ("הכול יכול") או השליט העליון הגדרה שמיוחסת לאלוהים, שיצא לאור בשנת 1982, לפני 25 שנה. [אגב, ב-THE ALMIGHTY משתקף הצד האפל מאוד של העיתונות הפופוליסטית ושל רודפי הבצע חסרי המעצורים שעומדים מאחוריה. לעיתונות זאת הלוואי ולא היה עתיד, אך ההיפך הוא נכון.]
האופטימיסטים יאמרו, הנה עבר חצי יובל והעיתונות עדיין חיה ובועטת; הפסימיסטים לעומתם יטענו כי הנבואה מגשימה את עצמה בתהליך הולך וגובר. ואם התהליך עד כה היה אטי, הרי שמעכשיו הוא עלול להיות מהיר יותר. עורך "העין השביעית", עוזי בנזימן, אחד הפובליציסטים הבולטים והמעורים בתחום התקשורת, השמיע חזון אפוקליפטי שאולי בעתיד הלא רחוק העיתונות הכתובה תיעלם כליל.
עוזי בנזימן העלה תשקיף פסימי זה בדיון בנושא הקמת מוזיאון לתקשורתש התקיים בבית המכון לדמוקרטיה. האיש שאותו ציטט בנזימן הוא לא אחר מאשר ארתור סולצברגר, המו"ל של הניו-יורק טיימס, מראיון שהופיע ב"דה מרקר" לא מכבר. המו"ל של העיתון המכובד והמשפיע ביותר בעולם, האוורסט של העיתונות הכתובה, אמר כי אינו בטוח שבעוד חמש שנים עדיין יופיע עיתונו כמוצר מודפס; בטוח שיופיע כעיתון מקוון, ולא אכפת לו שכך הם פני הדברים. לנוכח הציטוט שהובא לעיל, אני כמעט בטוח שה"ניו-יורק טיימס" אכן יופיע כיומון מודפס בעוד חמש שנים. המסורת של עיתונות משפחתית משובחת כמו משפחת אוקס סולצברגר, בעלי הניו-יורק טיימס ושל משפחת שוקן הבעלים של הארץ (שניהם, אגב, לא יסדו את עיתוניהם) היא שילוב של עסקים וערכים, ולכן תמוהה בעיניי ההערה של הצאצא, אם כי אין שום רע בעיתונות מקוונת.
ההערה של עוזי בנזימן כוונה לדימוי העתידי של מוזיאון כזה, כאשר יקום ואיתו דור חדש שישאב את כל המידע שלו מן התקשורת הוירטואלית ואליו צריך המוזיאון לדבר בשפתו.
הקמת מוזיאון לתקשורת בישראל
הדיון נסב על הרעיון שהגה פרופסור דן כספי, אחד המומחים הידועים שלנו בתחום, שהוא כיום ראש מרכז "בורדה" לתמסורת חדשנית בחוג לתקשורת באוניברסיטת באר שבע. אורי דרומי וד"ר ברוך לשם מהמכון לדמוקרטיה זימנו לדיון הראשוני בנושא אנשי תקשורת, מן העיתונות הכתובה והאלקטרונית, אישי אקדמיה ואנשי חינוך.
פרופסור כספי סקר את עיקרי תוכניתו, כאשר ברקע הוא הדגיש את חשיבותה של התקשורת במרקם החברתי והתרבותי של כל חברה. הפונקציה של המוזיאון המוצע היא לאסוף ולהפיץ ידע היסטורי ועכשווי על אמצעי התקשורת, פעילותם ותפקודם בישראל. תפקיד אחר לו יהיה לטפח חשיפה ביקורתית לתכנים תקשורתיים בשכבות הציבור השונות. ערך מוסף הוא רואה בהקמת המוזיאון בנגב, אשר יעלה תרומה לא רק לתיעוד הנגב אלא יפעל לחיבור לאומי בין המרחב התקשורתי המודרני והגלובאלי לבין המקטע התקשורתי הקהילתי-מסורתי אשר עוסק במגע בין תרבותי בין אוכלוסיות יהודיות ולא יהודיות. כמובן שמרכז כזה של אומנויות לתקשורת ימשוך אליו ציבורי מבקרים מכל הסוגים לבירת הנגב ולנגב כולו, מפעל שמשתלב בחזונו של בן-גוריון לאכלוס הנגב ולהפרחתו.
בדרך כלל, גם מתדיינים הרואים בפרויקט "חלום באספמיה", משתדלים שלא להוריד בחבטה רעיונות עפיפוניים כאלה, אלא ממיתים אותם ברכות killing them softly. במשך הדיון, שנמשך כשעתיים וחצי, לא שמעתי דבר בעניין דחיית הרעיון. אדרבא, כולם היו בעד, אלא שכרגיל בציבור כזה שהוא בדרך כלל מפוקח מאוד ומכיר לא רק את "דרך הייסורים" של כל מפעל חדש אלא גם כל המבוכים המובניים והביורוקראטיים-הנסיבתיים שלו, החל בקנאה מוזיאונית, שמירה קנאית על פריטים ומידע בידי גורמים שונים וכלה בנושא המימון שבלעדיו לא יקום כלום.
בהמשך להערה של עוזי בנזימן, הציג גדי שמשון, ראש המכון ל"פתרונות אסטרטגיים של מדיה אינטראקטיבית" פתרון וירטואלי, כמעין שלוחה של המוזיאון. זאת תוך הדגשה שספקי החומרים כמו אולפני השידור, ובראש וראשונה רשות השידור, שהיא בעלת הוותק הרב ביותר בתחום ובעלת האוסף הגדול ביותר, תעלה תרומתה בצורה של תמחיר סמלי, כדי שהוא יהיה נגיש לכולם. בהקשר אחר הזכיר גדי את העובדה שריאיון מוסרט עם בן-גוריון מ-1969 אבד. בשיטה שלו היום זה לאו יוכל לקרות.
לא רשמתי פרוטוקול או אפילו ראשי פרקים בדיון, אך אני משער שזה לא היה המפגש הראשון בעניין, מה גם שהמכון לדמוקרטיה נתן לו חסות (למפגש,לא לפרויקט - צוין בהזמנה, מעין הבהוב מתבקש), והמשתתפים גילו עניין רב ברעיון. עם כל התחזית האפוקליפטית אני עדיין מאמין בראש וראשונה במילה הכתובה, לא רק משום שהעיתון של היום לא ישמש "לאריזת מליחים" למחרת, אלא בין היתר אני לא רואה כיצד אדם שנמצא בתנוחת שכיבה ישתמש במסך פלסמה כדי לדפדף בעמודים, גם כאשר קיים דפדפן מקוון. האות הכתובה היא עדיין "מסמך תיעודי" - ככה כתוב. אשר לטלוויזיה, אפשר מאוד שהיא תפנה את מקומה למחשב, לא כן הרדיו. מספר המאזינים קטן ויקטן, אך גרעין קשוח תמיד יישאר.
אני רואה במוזיאון כזה או בכל שם אחר שבו ייקרא, בין היתר, אכסניה רב תכליתית. מצד אחד חוג אקטיבי לעיתונאות רפלקטיבית (שעד היום רק "העין השביעית" עוסקת בה) ומאידך חוגים להכרת התקשורת על מעלותיה וחסרונותיה. לאמור צרכנות נכונה של התקשורת אשר מפציצה אותנו. תקשורת שהיא אומנם אינה רקובה, אך משהו רקוב בממלכתה. זאת בהשתתפות מה שנקרא "המתווכחים" כמו רכזי תרבות, מדריכי נוער, סטודנטים לאו דווקא לתקשורת המונים וכיו"ב.
מה שיכול לקרות הוא שמה שנקרא כיום "תקשורת המונים" נכון יותר "תמסורת המונים" (ואני אובססיבי לגבי השם, שכן "תקשורת" זה המדיה, המוליך, ובתמסורת כלול המסר message) תתפצל לשני ענפים. "תמסורת המונים" תהיה זאת המקוונת-הקיברנטית, ואילו התמסורת הוותיקה, כולל העיתונות הכתובה והאלקטרונית, תהיה המדיה המסורתיים. אלה יחיו באיזה דו-קיום, לפחות בטווח הנראה לעין.
הרעיון הוא עדיין בשלב היולי וכל כוונתי כאן היא להוסיף קצת חוט לעפיפון כדי שגם אחרים יראו אותו. אני מאמין ברעיון וגם בהגשמתו בבוא העת. זאת אם האישים שנכחו במפגש הראשון לא רק ידברו אלא יירתמו, כל אחד בגזרה שלו או שמוכרת לו, וירתמו אחרים כדי שפעם אולי בעד עשור או פחות מזה, הרעיון שהגה פרופסור דן כספי, יקרום עור וגידים.