המיתוס שהאליטות בישראל מנסות לטעת בלב הציבור אומר כי בג"צ הנו מבצרם ומגנם של זכויות האזרח. המיתוס, כדרכם של מיתוסים אחרים, אינו מבוסס על אדני המציאות. הטיפול של בג"צ בצווי הגבלה מנהליים מוכיח זאת.
בחודשים האחרונים כעשרים איש, ברובם צעירים מיישובים ביהודה ושומרון, הורחקו מבתיהם בצווים מנהליים של מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון. לאחרונה, וועדת השרים המיוחדת לאכיפת חוק ביהודה ושומרון החליטה להגביר שימוש באמצעי זה כנגד "מתנחלים אלימים". מדובר בהליך הדומה באופן מהותי למעצר מינהלי. על הצווים אפשר לערער ובהליכי הערעור לבית המשפט מוגש חומר חסוי, הנועד לבסס את העילה להוצאת הצו. אולם, האדם שאת חירותו מגבילים אינו יודע מהם ההאשמות נגדו ועל מה הן מבוססות. הקלישאה הידועה אומרת, כי בהליך מעצר מינהלי על בית המשפט לשמש פה לעצור ולבחון את החומר הסודי המוגש לו בצורה יסודית, בפרספקטיבה של סנגור שאינו רואה את החומר החסוי.
ואכן, בית המשפט נאה דורש ונאה מקיים.
בעניינו של בועז אלברט, תושב יצהר שעתר לבג"צ נגד צו הגבלה מינהלי שהוצא נגדו, בין המשפט עיין עָיין היטב בחומר הסודי וקבע: "אכן יש למסקנה זו [שהעותר מסוכן, י.ב.] עיגון בשלל ידיעות המשולבות זו בזו. אין המדובר רק בכך שהעותר הוא אדם בעל השקפת עולם קיצונית, כפי שטען בא כוח העותר. מדובר במעשים, לרבות מעשים עתידיים ולא במחשבות או השקפת עולם גרידא. ... [ב]נסיבות העניין יש יסוד להערכה כי העותר לא יהסס לנקוט באלימות ולפעול באמצעים בלתי חוקיים כלפי האוכלוסיה באיזור, או אף לסכן את שלומם ובטחונם של כוחות הביטחון והציבור כולו".
יש להניח כי שופטי בג"צ קראו היטב את החומר הסודי ובחנו אותו במבטו של סנגור לפני שהגיעו להכרעה. פסק הדין ניתן ב-5 בדצמבר. לא עבר חודש והשב"כ בעצמו, מיוזמתו, החליט לבטל את הצו המנהלי נגד בועז אלברט. הצו, שהוצא לשנה, בוטל כחצי שנה לפני תום תקופת תוקפו.
אם שופטי בג"צ צדקו במסקנתם ומר אלברט מעורב במעשים בלתי חוקיים של ממש, תוך יצירת סיכון לביטחון האזור, כיצד קורה שחודש לאחר הקביעה, הסיכון כולו מתפוגג והשב"כ מבטל את הצו? ואם הסיכון מלכתחילה לא היה כה גדול, כך ששב"כ ניאות ביוזמתו לבטל את הצו, כיצד קרה שהצו עמד בביקורת בג"צ? האם השופטים בחנו את החומר שעמד ביסוד הצו? האם קראו את החומר בעין ביקורתית? מבעד למשקפיו של סנגור? האם לבם של השופטים לא גס בחרותו של העותר?
העובדה כי צו מינהלי שאושר בידי בג"צ מבוטל בידי השב"כ, שעמד מאחורי הוצאת הצו, פחות מחודש לאחר אישורו, מוכיחה כי שופטי בג"צ אינם מסוגלים לבחון בצורה יעילה החלטות הנוגעות להגבלת חירות באמצעים מנהליים. מראית עין של ביקורת שיפוטית בהחלטות הנוגעות לצווי הגבלה מנהליים (ובכלל זה למעצרים מנהליים), אינה אלא אחיזת עיניים.
אין פירוש הדבר שהליך שיפוטי אינו יעיל כלל לביקורת על צווים מנהליים. בעבר, השופטת דורנר ביטלה צו מעצר מינהלי נגד הרב יצחק גינזבורג. זה לא מכבר המשנה לנשיא בית המשפט הצבאי לערעורים באיו"ש ביטל צו פיקוח מיוחד (צו הגבלה) נגד ישראלי תושב האזור. בשני המקרים בתי המשפט קבעו שאי-אפשר להגביל חירותו של אדם בגלל דעותיו, בלי שלדעות יתלוו מעשים. אלה הם מקרים חריגים. גם במקרים אלה השופטים לא פקפקו בחומר הראיות שהוגש, אלא הגיעו למסקנה שגם אם הכל נכון, זה לא מספיק למעצר/הגבלה מנהלית.
כדי לבדוק בדיקה רצינית צווי הגבלה בית המשפט נדרש לגלות רצון טוב וקורטוב של אומץ שיפוטי. ספק אם שני אלה במצטבר הנם חיזיון נפרץ בבית המשפט כאשר השב"כ מנופף בחומר הסודי. המסקנה הבלתי נמנעת היא, כי לרוב, הביקורת השיפוטית על צווים מנהליים אינה אלא אחיזת עיניים.
בלא אחיזת עיניים של ביקורת שיפוטית לא יהיה אפילו אבק של לגיטימיות על מעצרים וצווי הגבלה מנהליים, לכן ביקורת שיפוטית על צווים אלה דרושה קודם כל למערכת - לשב"כ - כדי להתהדר במעטה של לגיטימציה. אולם, המקרה של בועז אלברט מוכיח שהמעטה הזה הנו שקוף, ומבעדו רואים היטב כי המלך הבג"צי ערום.
