"זוהי המטלה, זהו העמל / כאן הקושי"
אזרחי ישראל: אם הייתם מודאגים שמא יעברו ימים רבים ללא חדשות מרעישות, הרי התבדיתם. אם חשבתם שחזרנו לתמימות ימי התום, הרי נחלתם אכזבה קשה. ואם נדמה היה לכם שעם מינויו של הרמטכ"ל החדש, המצב כבר תוקן וניתן לעבור לסדר היום, שוב טעיתם. אם חשבתם שהשחיתות והעבריינות השלטונית נעלמו עם חקירותיהם של השחקנים המוכרים עד היום, הרי לכם חדשה: "כל יום "הצגה חדשה"; כל יום שחקנים חדשים שמתעלים על קודמיהם.
עד היום היינו עסוקים בלקחי המלחמה. עדיין לפנינו "הפינאלה" של מסקנות ועדת וינוגרד.
ובעוד אנו ממתינים לראות מה קורא עם החשודים השונים, הנשיא, ראש הממשלה, שרים, חברי כנסת, פקידים בכירים, פקידים זוטרים, נפלו עלינו מסקנות ועדת זילר. על הכוונת של הוועדה היתה המשטרה. המסקנות קשות מנשוא. הכל מתרחש מהר: המסקנות מפורסמות, המפכ"ל לא לוקח הרבה אוויר ומתפטר. כולם אומרים הוא בסדר. הפרשנים קופצים מעל הפופיק. לא מספיקים לקרוא את הדוח, אבל יש כבר כותרות.
השר לביטחון פנים, עולה לשידור בביטחון גמור ומכריז על מינויו של המפכ"ל החדש. עוברות שתי דקות והופ, יש בג"צ. לפתע מתעוררת בעיה: מה יגיד על כך שר המשפטים החדש שלפני מינויו תקף את בג"צ, כלומר אותו הבג"צ שתקף את שר המשפטים החדש ושהיועץ המשפטי של הממשלה המכהן במשרד המשפטים שבראשו השר החדש שלא כל-כך אוהב את האקטיביזם של בג"צ שבו תומך היועץ המשפטי של הממשלה אשר אמר שלא ניתן יהיה להגן על מינוי המפכ"ל החדש בפני בג"צ והורה על פתיחת חקירה נגד שני קציני משטרה בכירים שהיו מעורבים בחקירות לא כשרות השייכים למשטרה שאמורה להתמודד עם השחיתות הנוראה של אנשי שלטון בכירים, פוליטיקאים ומקורבים לפוליטיקאים אשר נבצר מהם לכהן על-פי הוראות היועץ המשפטי לממשלה המבקש לבער את נגע השחיתות בכל מוסדות השלטון בעזרתה של המשטרה.
אתם הבנתם את זה? אם לא, אתם במקום הנכון: מגדל בבל, במקרה הטוב, כמעט תחתית התהום במקרה הגרוע! ואני שואל: הבעיה היא ועדות החקירה או שמא יש כאן בעיה הרבה יותר עמוקה: תרבות שלטונית וציבורית? זו אכן שאלה רטורית.
מניין שנות קיומה של מדינת ישראל הוא כמעט כמספר ועדות החקירה שהיו לנו. כבר בשנות החמישים היו ועדות חקירה וועדות בדיקה בנושאים ביטחוניים, כך כוחנו עלה, ככל שהמדינה הזדקנה. ישאל האדם הסביר את השאלה המתבקשת: ומה קרה בעקבות כל אותן ועדות חקירה? משהו השתנה? הדברים תוקנו? לצערי התשובה היא לאו! שום דבר לא יכול להשתנות, ואם כן, לרעה. ומדוע? משום שלא מדובר בתקלות או בשגיאות שנעשו כדבר יוצא דופן. מדובר כאן בתרבות שהשתרשה במדינתנו והיא שורש המחדלים והשחיתות. מדובר במחלה ממארת האוכלת כל חלקה טובה בכל תחומי החיים שלנו.
במשך שנים רבות התריעו רבים וטובים שללא עקירתה מן השורש של התרבות הזו, המדינה עלולה להידרדר לתהומות. כל מי שעסק בכך, כל מי שניסה לסייע, הפך להיות "אויב העם". וכך, מדחי אל דחי, הגענו לתוצאות שמונחות בפנינו.
נשאלת השאלה האם זהו כורח המציאות או שמא דברים שניתנים לשינוי? התשובה חיובית, אלא שלשם כך יש צורך במנהיגות. לצערי הרב היא חסרה. היהירות והשחצנות הגיעו לדרגה שלא ידענו אותה. הפוליטיקה הקטנה, המפלגתית, שתמיד היתה קיימת לצד הפוליטיקה הממלכתית, הפכה להיות לבולטת.
ואיך הגענו עד הלום? פשוט מאוד: לית דין ולית דיין וכל אחד יעשה כטוב בעיניו. כשאתה מביט אחורה, עושה את חשבון הנפש הפרטי שלך, כאחד העם, אתה שואל: זו המדינה שהורינו פיללו לה ונלחמו עליה בחירוף נפש? האם בהביטך אל העתיד, אתה בטוח שילדיך ימשיכו לרצות לחיות במדינה כזו?
יש צורך בשידוד מערכות רציני ביתר שיזעזע את המדינה וירעיד את אמות הסיפים שלה. הציבור נקרא לזעוק את זעקתו למען שינוי פני תרבות החלטורה. עלינו להתגייס כולנו למאמץ הזה כי בסופו של דבר, מדובר במדינה שלנו. וכמאמר המשורר, אין לנו ארץ אחרת.
אזרחי ישראל: ישראל היא יצירה מופלאה. יצירות יש לדעת איך לשמר מפני "הפגעים" השונים. אנחנו מצווים להיות שומרי הסף.