בתקופה האחרונה החלו רשויות התכנון לאחד כוחות ולפעול ליצירת שינויים ותיקוני חקיקה שיבטלו או לכל הפחות יצמצמו את אפשרויות קבלת הפיצוי בתביעות של הפקעת מקרקעין ובתביעות על-פי הוראות סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה שדן בפיצוי בגין פגיעה על-ידי תוכנית בניין עיר, שלא בדרך של הפקעה.
כך, לדוגמא הרשויות מנסות לקדם את הגבלת הגשת תביעת פיצויים רק בגין תוכנית בניין עיר מפורטת בלבד ולא בגין סוגי תוכניות אחרות, וכן את הגבלת הפיצוי רק במקרה שבו התוכנית תכלול פגיעה ישירה בלבד (שמשפיעה על הנכסים הכלולים בתוך תחומה של התוכנית) ולא במקרים של "פגיעה עקיפה" (בנכס שהינו גובל בלבד עם תחום התוכנית). מטרות נוספות הן הגבלת האפשרות לקבלת פיצוי רק במקרה של הגבלה משמעותית על השימוש במקרקעין ולתקופה מוגבלת, והגדרת המקרים בהם תהא הרשות פטורה מלפצות (מוצע כי פגיעה שאינה עולה על 15%-20% משווי הנכס, לא תחייב את הרשות לפצות את הבעלים).
הסיבה לבהלה שמובילה את הרשויות לקדם הליכי חקיקה אלו, הנה ריבוי התביעות שהוגשו בשנים האחרונות כנגדן, בעיקר בכל הנוגע לתביעות בהן איחדו תובעים רבים את תביעותיהם.
כך נאלצו הרשויות לטפל בתביעות עתק, כדוגמת תביעות בשיעור של מיליארדי ש"ח שהוגשו בגין אישור פרויקט נתב"ג 2000, תביעות שהוגשו בגין אישורה של תוכנית כיכר המדינה ותביעות שהוגשו לאחרונה בעקבות אישורה של תוכנית המתאר שיצרה ריאות ירוקות לאזור המרכז.
לאור תביעות אלו עומדים כיום בעלי הקרקעות הנפגעים מול הרשויות שמבקשות להימנע ככל הניתן מתשלום פיצוי בגין הפגיעות, ואולם ברי לכל, מי מהללו קרוב יותר ומסוגל ליזום אפשרויות תיקון חקיקה.
ואכן, המחוקק משמש עזר למגמות אלו שבאות להגן על הרשויות ובפועל עושות זאת על חשבון גבו של הפרט הקטן שאין לו יומו בוועדות הכנסת. דוגמא לכך היא חקיקתו של חוק שמירת הסביבה החופית אשר הגדיל את השטח האסור לבנייה מקו החוף מ-100 ל-300 מטר, ללא אפשרות קבלת פיצוי על הפגיעה ותוך עקיפת חוק התכנון והבנייה ותיקונו.
ברי לכל כי דרך המלך לבצע תיקון משמעותי כגון זה היה צריך להיעשות במסגרת תוכנית בניין עיר שתקנה לבעלי המקרקעין אפשרות פיצוי עפ"י חוק, שכן הגם שמדובר בחוק שנחקק לטובת הכלל הרי שהוא פוגע בשווי נכסי פרטיים רבים.
יש לציין כי הסיבה לשיעורן הגדול של התביעות מורכבת הן מהגידול בפעולות התכנון, לרבות המגמה לשריין שטחים ירוקים בהם לא תותר בנייה בעתיד, והן מהמודעות הרחבה של הציבור. אולם הדרך לטפל בתביעות אלו אינה שפיכת המים עם התינוק אלא הסדרה של הנושא ודרך הפיצוי.
הרצון לשמור עתודות קרקע וריאות ירוקות מבורך אולם לא על חשבון ממונם וגבם של בעלי המקרקעין, אלא תוך מתן פיצוי ראוי על הפגיעה שנפגע הפרט לטובת הכלל וזאת בעיקר לאור חוק יסוד כבוד האדם וחירותו שמטרתו לשנות ולהביא למגמה של העלאת קרנה של זכות הקניין, שכן קבע כי אין לפגוע בקניין הפרט.