לאחר מעמד הר סיני, ה' אומר למשה (שמות כ"ה) [ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: ולאיזו תכלית? [ח] וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם. דיברנו בעבר על כך, ועל העובדה שהמשכן נועד להשכין את ה' בתוכנו, בתוך לבו של כל יהודי, ולא רק בתוך המשכן. בפועל, המשכן ליווה אותנו במדבר ואח"כ נדד במקומות שונים בארץ ישראל:
(רמב"ם, הלכות בית הבחירה, א) [ב] כיון שנכנסו לארץ, העמידו המשכן בגלגל ארבע עשרה שנה שכבשו ושחלקו. ומשם באו לשילה, ובנו שם בית של אבנים; ופרסו יריעות המשכן עליו, ולא הייתה שם תקרה. ושלוש מאות ותשע ושישים שנה, עמד מקדש שילה. וכשמת עלי, חרב ובאו לנוב ובנו שם מקדש; וכשמת שמואל, חרב ובאו לגבעון ובנו שם מקדש. ומגבעון באו לבית העולמים. וימי נוב וגבעון, שבע וחמישים שנה.
כלומר, סך הכל ארבע מאות ותשע שנים עמד המשכן שבנה משה במדבר. אח"כ נבנו תחליפים, אבל את בית הקבע בנה שלמה בירושלים: (מלכים א, ו) [א] וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ-מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו, הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה, עַל-יִשְׂרָאֵל; וַיִּבֶן הַבַּיִת, לַה'.
גם בית זה חרב לאחר ארבע מאות ועשר שנים. ולאחר גלות שנמשכה שבעים שנה, נבנה הבית השני ע"י העולים מבבל בראשות עזרא ונחמיה. בין לבין אירע סיפור המגילה שיצר לנו חג חדש, פורים. כאמור, בניית המשכן-מקדש וקיומו, היו אמורים לפעול וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם. איך בדיוק? ובכן כל יהודי היה שותף, אם בגופו ואם בממונו או אף בשניהם, בבניית המשכן וגם בבניית בית המקדש שבנה שלמה ובבניית בית המקדש השני שבנו עזרא ונחמיה. כל יהודי גם היה שותף בקרבנות הציבור שהוקרבו בבית המקדש דבר יום ביומו, כולל בקרבנות המיוחדים לשבתות וחגים, שכן קרבנות אלו נרכשו מכספי מחצית השקל שכל יהודי היה חייב לתת, ונתן מדי שנה.
הפעולה הפרטית של כל יהודי במסגרת שותפות זו של כלל ישראל, נועדה לעקור מתודעתו את המחשבה שמקומו של ה' הוא בעליונים, בעולמות המטאפיזיים של מלאכים וכדומה, או בשכל ובלב של האדם, ולהשריש בלבו את המודעות שה' שוכן בכל מקום בו נותנים לו לשכון, וכי הוא מעוניין לשכון דווקא כאן בעולמות התחתונים.
בפרשת יתרו דיברנו על כך שבמעמד הר סיני נתחדש החיבור בין העליונים לתחתונים, עד כדי כך שמאז ניתן לנו הכח לקדש את החומר; לקחת חתיכת עור של בהמה ולעבד אותו לכדי מזוזה או תפילין או ספר תורה, והוא מקבל קדושה עצמית הקיימת בו גם בעת שלא משתמשים בו לצורך המצווה.
בפרשת המשכן, אנחנו נדרשים ליותר מזה, אנחנו נדרשים לקדש את כל החומר; גם טובין המשמשים אותנו לענייני חולין, ניתן וצריך להשתמש בהם לצורך מצווה. טובין כגון: זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת. [ד] וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. [ה] וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, וַעֲצֵי שִׁטִּים. [ו] שֶׁמֶן, לַמָּאֹר; בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים. [ז] אַבְנֵי-שֹׁהַם, וְאַבְנֵי מִלֻּאִים, לָאֵפֹד, וְלַחֹשֶׁן. כדי להצליח לעשות זאת, אנחנו נדרשים לנהל את חיינו במודעות המתאימה, של וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם.
כאמור, הדגש הוא על בְּתוֹכָם, בתוך הלב של כל יהודי ויהודיה. האם אי פעם במהלך ההיסטוריה הסוערת של עמנו, היינו במודעות כזאת? לכאורה, העובדה שיהודים מייחלים לבניין מחודש של בית המקדש, מלמדת שלא כל כך. לכאורה, זה אומר שאנחנו מייחלים לראות את השראת השכינה במקום מוגדר ולא ממש מתחברים ל-וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.
אבל זה רק לכאורה, שהרי הקב"ה עצמו אומר שכדי שיהיה וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, צריכים קודם לבצע את וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ. כלומר, המקדש הוא המאפשר ליהודי לחוות, ולחיות במודעות של, וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם. ומה קורה כאשר אין בית מקדש? על כך נותנים לנו חז"ל תשובות שונות שהמשותף לכולן הוא: אפשר להגיע לחווייה ולמודעות של וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, גם כאשר אין בית מקדש.
מַטָה וּמַעלה, הזנה הדדית
לא נוכל להאריך כאן בתשובות שנותנים לנו חז"ל ובפרשנות לדבריהם. נאמר רק שהם מדריכים אותנו כיצד להגיע לכך, למודעות של וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, תוך קביעה שעכשיו זה אפילו יותר זמין מאשר בזמן שבית המקדש היה קיים. יותר זמין אבל גם יותר קשה. כי במקדש, הכהנים והלויים עשו את העבודה עבור כלל ישראל, וגם עבור כל פרט בעם ישראל, בעוד שכעת, כל אחד נדרש לעשות את העבודה בכוחות עצמו, כדי להגיע למודעות ולחוויה של וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. נו, ולמי יש כח לעשות את העבודה הזאת?
אלה ששרדו לאחר חורבן בית המקדש, חיו בתחושה קשה של ניתוק מוחלט מהבורא יתברך, ובמצב כזה רק טבעי היה שיתחיל תהליך של הדרדרות עד כדי אבדן הזהות הלאומית. בנוסף לכך, יצאו צווים מלכותיים שחייבו את נתיני האימפריה הבבלית להשתחוות לפסל בדמותו של נבוכדנצר. היו כמה שהתעקשו להפר את הצו המלכותי, כגון דניאל, חנניה, מישאל ועזריה, אבל אלה היו היוצאים מן הכלל. לגביהם, חורבן בית המקדש וניתוקם מארצם, כנראה הניע אותם להגביר את מאמציהם להגיע לחוויה של וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. על כל פנים, לא ניכר אצלם שום ריפיון בדבקות בה'.
כלל העם, לא היו חזקים כמו הראשונים, ותחושת הניתוק שלהם הלכה וגברה. על מודעות וחוויה של וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם כבר לא היה מה לדבר. היתה אפילו בעיה יותר קשה, נתרופפה אצלם האמונה בנבואת ירמיהו, שעוד ישובו לציון. וגם אלה שנותרו בארץ, לא ממש התעניינו ביהדותם והחל תהליך של התבוללות ששיאו בנישואי תערובת עם גויים.
וזה נמשך עד גזירת אחשוורוש בהשראתו של המן (אסתר ג): לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂר הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר; וּשְׁלָלָם, לָבוֹז.
על סיפור המגילה כתבנו בעבר לא אחת ואולי עוד נשוב אליו כאן. כעת נתמקד בעובדה שגזירה זו חוללה מהפכה תודעתית בכלל ישראל, וכולם חוו לפתע את יהדותם, ושבו לחוויה של ושכנתי בתוכם. כל העם התכנס תחת דגלו של מרדכי היהודי, שהתעקש להתעלם מהמן, ותחת הנהגתו הם הפגינו בגאון את יהדותם. הם ידעו כי כל שעליהם לעשות כדי להתחמק מגזירת המן הוא להתחפש לגויים ביום המיועד לביצוע הגזירה, אבל איש לא העלה בדעתו ללכת בדרך זו. מאז יציאת מצרים, כמעט אלף שנים קודם לגזירת המן, לא דבקו יהודים ביהדותם בעוצמה כזאת מיוזמתם שלהם. במעמד הר סיני, חוו במלוא העוצמה את הקשר עם הבורא יתברך, אבל זו היתה תוצאה של הגילוי מלמעלה, לא של החלטה אנושית מלמטה.
בכל הדורות שמאז, פרט למעטים יוצאים מן הכלל, כלל ישראל די התנדנד ברוחות הפולחניות שֶנָשבו בסביבה, והחתירה ל-וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם די הוזנחה. זה, אגב, מה שהביא בסופו של דבר לחורבן בית המקדש הראשון. כעת פתאום יש מצב חדש (אסתר ט): [כג] וְקִבֵּל, הַיְּהוּדִים, אֵת אֲשֶׁר-הֵחֵלּוּ, לַעֲשׂוֹת; וְאֵת אֲשֶׁר-כָּתַב מָרְדֳּכַי, אֲלֵיהֶם. מה זה וְקִבֵּל, הַיְּהוּדִים, אֵת אֲשֶׁר-הֵחֵלּוּ, לַעֲשׂוֹת? מתי החלו לעשות את מה שקיבלו עלים כעת? על יסוד דברי חז"ל בגמרא, מבואר בחסידות כי תגובת מרדכי לגזירת המן, חוללה זעזוע חריף אצל העם וכתוצאה מכך כולם קיבלו על עצמם, והפעם מיוזמתם הם, את מה שהחלו לקבל ולא השלימו, במעמד הר סיני.
והיכן האקטואליה? אז ככה; עד מרדכי, פעלה בעם ישראל כמעט רק ההארה מלמעלה. למטה התייחסו אל הקדושה כאל נתון מובן מאליו ולא התאמצו להעמיק את חווית ה- וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. לפיכך, ההארה העצומה ששרתה בבית המקדש, לא ממש השפיעה על העם, עד שהגיעו לחורבן. מרדכי חולל את המהפכה והעם החל לחתור לחווייה ולהתחבר למודעות, של וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. כולם, לא רק יחידי סגולה. מתוך התעוררות זו הגיעו לבנות את בית המקדש השני, שכידוע, עוצמת גילוי הקדושה בו היתה נמוכה מזו שהיתה במשכן ובבית המקדש הראשון.
כעת זה הזמן לחתור לבניין הבית השלישי בו יתגלה השילוב הנצחי של עבודת האדם מלמטה ביחד עם גילוי אור עצום מלמעלה. שילוב שהיה חסר בבתי המקדש הקודמים, ולכן חרבו. יוצא שהמייחלים לבניין בית המקדש בימינו, מייחלים בעצם לגאולה האמיתית והשלמה שתבא ע"י משיח צדקנו מיד ממש.
וכאשר זו תבא, יהיה רק טוב ליהודים, וגם לכל האחרים.