שום גילוי מרעיש לא יהיה בדוח המבקר ולא בדוח וינוגרד. הכל ידוע, במיוחד לאלה כמוני שחוו על בשרם את תפקוד המערכות השונות ב-34 ימי המלחמה. ועל זאת בהמשך.
אך פטור ללא כלום אי-אפשר: מה שקורה היום כאשר אלוף בצה"ל במדים וצה"ל מאחוריו פונים לבג"צ, זהו מעשה ללא תקדים במדינת ישראל, ודומני במדינה דמוקרטית. זהו טירוף מערכות העלול לשים לאל את המשטר כולו.
ועתה, לתפקוד העורף והמערכות האחרות במלחמת לבנון השנייה כפי שחש אותו אזרח כלוא במרחב המוגן עם משפחתו. 34 יום של לחימה בדרום לבנון. 34 יום של עורף חשוף. 34 יום של שהייה במקלטים ובחדרי ביטחון. 34 יום של פחד וחרדה בלתי פוסקת. ולאחר כל אלה, עוד אומרים לנו שהכל בסדר. הסיבוב הזה הסתיים, ומקווים שבפעם הבאה הכל יתנהל אחרת. אך התקווה הזאת לא תתגשם אם לא ייעשה חשבון נפש אמיתי - והקלקולים, התקלות והמחדלים לא יבואו על תיקונם.
המלחמה תפסה אותנו עם המכנסיים למטה. המקלטים הציבוריים בכל יישובי הצפון הפכו מזמן למועדונים, חדרי לימוד או מחסנים ענקיים שבהם התושבים מאחסנים את כל הזבל שקשה להם להיפרד ממנו. כל המקלטים הללו היו סגורים ונעולים. אף אחד, כולל אנשי העיריות לא ידע היכן נמצאים המפתחות. תושבים צבאו על פתחם של המקלטים הללו, ללא יכולת להיכנס ובכך סיכנו את חייהם.
המקלטים שבבתים המשותפים גם הם הפכו מזמן למאורות סמים או מחסנים. הזוהמה, צנרת מים שלא קיימת משום שנעקרה ממקומה, כיורים שבורים, אסלות ללא מנגנונים שנגנבו או "הושאלו", ארונות חשמל ללא חשמל, כל אלה היו היוו תפאורה למקלטים שבהם צריכים לשהות בני אדם. הדיירים הקבועים של אותם המקלטים, החרקים, העכבישים והחולדות, גם הם היו שם, יחד עם המסתתרים מפני הטילים.
ואני שואל: האם כל זה לא היה ידוע לפיקוד העורף ולרשויות המקומיות? אך, כרגיל, במקום שפקוד העורף יתפקד, הם הפנו עורף לבעיות הקיימות והידועות מזה עשרות שנים. כנראה, אמרו יהיה בסדר. וכך היה.
הזקנים והנכים חוו את הגרוע מכל. יסביר אדם סביר איך יכולים הזקנים והנכים להגיע למקלטים כאשר הם מרוחקים עשרות מטרים מביתם? ואם אותם זקנים ונכים גרים לבדם, איך בדיוק הם צריכים להתגונן? האם פקוד העורף הסביר אי-פעם איך עושים זאת? כל אשר נותר לאנשים אלה לעשות הוא להתפלל שאויבינו מן הצפון יחטיאו את ביתם. נכון שזהו מתכון טוב להגנה מפני טילים?
אם שפר לך המזל וכבר יכולת להגיע למקלט הציבורי או שבבית המשותף, סביר שניצלת מן הסכנה של פגיעת הטילים. לפחות נשארת בחיים. אך אליה וקוץ בה: נניח שרצית להתקלח. נכון שזה מותרות בימי מלחמה, אך לא נעים. כולם מתחילים להסריח. מקלחות אין, מים אין, ומעל הכל חם. חם נורא. מביאים מהר את המאוורר. חצי שעה והבנת את הפרינציפ: זה עוזר ככוסות רוח למת. ומה עם מזגנים? תמתינו בסבלנות עד שאיזה פילנטרופ ירחם עליכם ויתרום את חלקו במאמץ המלחמתי. והיו רבים כאלה. אנשים טובים שתרמו אוכל, מזרנים, מוצרים בסיסיים אחרים. הממשלה והרשויות נרדמו בשמירה.
או אז שמעת את ההודעה המרגיעה: התושבים יכולים לצאת מן המחילות למשך שעתיים. איזו שמחה. רגע: איך הם יודעים שבשעתיים אלה לא יעופו טילים? תסמכו על הממשלה והצבא. הם יודעים בדיוק. כך לפי דבריו של איש העושה רושם שהוא מקושר לממלכה. נכון שהוא לא ישן כמה ימים ויתכן והוא בודה מלבו. אך מה זה חשוב. ועתה, כולם למקלחות ולשירותים בבית. התחלת להתקלח ולפתע אתה שומע אזעקה והקריאה להיכנס למקלטים. מה עושים? אתה עם סבון בעיניים ואילו האישה בשירותים. אומנם, טוב למות בעד ארצנו, אך דווקא בשירותים כאשר עיניך מכוסות בסבון ולא תוכל לראות את אישתך עוד פעם אחת. בעיה. ואז אתה שואל: איך יכול להיות שפיקוד העורף אמר שעתיים ורק לאחר רבע שעה אזעקה? אתה מתעטף מהר עם מה שיש, אישתך כבר בדלת ואילו הילדים בחדר המדרגות. ועכשיו הדילמה: לצאת או לא לצאת? טיל יכול ליפול כל רגע. מה עושים? אתה נזכר שאדם נפגע ומת בדרכו למקלט הציבורי? אם אתה לא יודע, תשאלו את פקוד העורף. בטח יש להם תשובות.
איש אחר שדאג למשפחתו שמע שאמרו שיש רגיעה. יוצא עם מכונית לעשות קניות. חייבים לאכול. מי יודע עם פיקוד העורף יגיע אליך עם האוכל. דרוך אך נחוש אתה יוצא למסע הרפתקאות. בדיוק באמצע הכביש אזעקה. מה עושים? אין בעיה. פיקוד העורף אמר לעצור ולשכב ליד מבנה. אתה מסתכל ולא רואה שום מבנה. דווקא אין מבנה. אתה נשכב ליד המכונית ולפתע אתה נזכר שלפני יום נפלה קטיושה על מכונית. האיש מתחיל להזיע. מה עושים, מה עושים. היה לך מזל ולא נפלה קטיושה עליך, זכית.
הממשלה לא מוכנה בשום פנים ואופן להכריז על מצב חירום. יש מקומות עבודה שמחייבים אותך לעבוד. אין בעיה, אך איך מגיעים לעבודה כאשר הטילים שורקים מעליך? פיקוד העורף ידאג לכך. איך? אין לך מושג. בשביל זה יש ממשלה ופיקוד עורף!!! אחרי כמה שבועות, אתה מנסה לקלוט את המציאות ואין באפשרותך. המציאות עולה על כל דמיון. ממשלה אימפוטנטית ופיקוד עורף שלא רואים אותו.
נופלת בלבך החלטה לברוח למרכז הארץ, הרחק מן הטילים. אתה נזכר שיש לך בן דוד מדרגה ששלישית מנישואיו הרביעיים של אביך. לא שוחחת עמו עשרים שנה, אך אתה מעז. שירגיש מהי משפחה ומה זאת מלחמה.
אם אתה אדם מנומס ולא רוצה להפריע למשפחה, אתה בוחר ללכת לבית מלון או בית הארחה. הגעת למקום הנכסף לאחר נסיעה של חצי יום במכונית עמוסה בכל הדרוש, כולל המשפחה, ממתינה לך הפתעה נוספת: קראת לפני היציאה שהמחיר הוא כך וכך שקלים ללילה. פקיד הקבלה אומר לך שהמחירים עלו בעקבות הרצון של אנשי המרכז להזדהות עם סבלם של תושבי הצפון. אתה לא מבין את הבדיחה. למה לשלם כפול? מה פשעתי ומה חטאתי? יש מלחמה. מולך פקיד גוץ שמחייך: אתה רוצה טוב, לא רוצה, תחזור הביתה. ואל תשכח איש יקר, אומר הפקיד המנומס, אצלנו המחירים עוד סבירים. במקום אחר יותר יקר. הממשלה לא מסבסדת משהו? הגוץ צוחק וחושף את שיני הסוס שלו ושולח אותך לממשלה. כך, בדיוק כך נהגו בחלק ממקומות האירוח. בושה וחרפה!!!
המזל של אלה שנשארו בחיים. צער עמוק על אלה שאבדו את חייהם. יתכן והדברים שלעיל יראו מצחיקים, אך זאת היתה המציאות. הממשלה, הצבא והרשויות המקומיות קרסו. המזל הגדול שהיו אנשים טובים באמצע הדרך שעזרו ואף חרפו את נפשם כדי להיטיב עם האזרחים שנעזבו לנפשם.
ולאחר כל אלה, אמרו אתם אם היה צורך בדוח של מבקר המדינה? הרי כולם יודעים את אשר התרחש. היה זה מחדל שכמותו לא ידעה המדינה: שני מיליון אזרחים הפכו להיות ברווזים מטווחים היטב על-ידי האויבים, ללא מענה, ללא כל הכנה והתחשבות.
אסיים במה שהתחלתי: שום דבר חדש תחת השמש. אותה תרבות של חלטורה, של "יהיה בסדר". הגיע הזמן לזעזע את אמות הסיפין אחרת בפעם הבאה יהיה אותו הדבר. ושאלוהים ישמור אותנו.