שני נושאים נמצאים בחזית התקשורתית לאחרונה: מדד המעו"ף, אשר חצה את רף 1,000 הנקודות ומסמך החזון של ערביי ישראל. קיימים כמובן נושאים רבים נוספים, אולם, שיחות הסלון בקרב כמעט כל רובדי האוכלוסיה וההוויה הישראלית נוגעים בשני הנושאים שלעיל. די לצפות בפרסומות במהלך הימים האחרונים כדי להבין שכביכול, שני נושאים מעניינים את עם ישראל – האחד, באילו מניות לבחור והשני - איך מתמודדים עם ה"ערבים".
במסמך החזון של ערביי ישראל מצוי המשפט הבא: "אנו הערבים הפלשתינים החיים בישראל... נאלצנו לשאת אזרחות ישראלית והפכנו למיעוט במולדתנו ההיסטורית". ומנגד, ניתן למצוא את הכותרות ה"חשובות" באמת – "מדד ת"א 25 חצה לראשונה את רף 1,000 הנקודות", "מדד ת"א 100 חצה לראשונה את רף 1,000 הנקודות". בעוד הערבים רואים בארץ זו מולדת, אנו רואים בה מקלט טריטוריאלי שכל מטרתו עשיית הון וממון "וכל המרבה הרי זה משובח".
האיום שאנו חשים אינו תולדת ההצהרות הללו שבאות מפי ערביי ישראל - הצהרות המדברות לראשונה בגלוי על גייס חמישי בתוכנו. האיום הוא מעצם העובדה שהצד שנגדנו מציב חזון. ואלו אנחנו, מה שמעניין אותנו זה הבורסה. מדברים על כך שמי שמשקיע לאורך זמן מרוויח, מדברים על כך שמי שהשקיע 15 שנה הרוויח 900%. אך, מהן 15 שנה? במסגרת הזמן של עם ישראל מדובר על רגעים ספורים, במסגרת הזמן של ארץ ישראל מדובר על "יום אתמול כי יעבר" ואפילו בזמן של מדינה מודרנית, לא מדובר על פרק זמן משמעותי. במדינה כמו שלנו, במדינה כזו בה מוותרים על החזון, ונותרים עם יצר ההישרדות בלבד, במדינה כזו 15 שנה הם נצח. מה קרה לעם ולארץ שהמדינה תפסה את מקומם?
לכן מסמך החזון מלחיץ אותנו – משום שהוא מציג בפנינו מראה שבה אנו רואים מצד אחד את החזון אצלם ובד בבד מבינים שלנו, כמדינה, כבר לא נותר חזון.
האבסורד הגדול הוא ש"אחד העם" קשור לעוול הזה שלא מרצונו. במאמרו "עבר ועתיד" הוא מדמה עם לאדם פרטי. לבן אדם, קיים סך המורכב מרצונות לעתיד ומזיכרונות. אצל ילד קטן יש רק רצון לעתיד ואין זיכרונות. בגיל העמידה יש איזון אך יש עוד המון כוח יצירה ורצון לעתיד. השלב האחרון הוא של הזקנה ובו נותרים רק הזיכרונות, וזהו כבר השלב שלפני המוות. יתרה מזאת, לא באמת צריך את הזקן, אפשר לכתוב ספר זיכרונות ולסגור את ה"בסטה". נראה שזהו אכן צחוק הגורל למקם את ה"בורסה לניירות ערך" ברחוב אחד העם 54.
למרות הפסימיות המשתמעת מהכתוב, עדיין יש מה לעשות. אנחנו יכולים לעשות את מה שאנחנו הכי טובים בו: להילחם על זהותנו, להילחם על ערכינו, להילחם על יהדותנו, להילחם על החזון. לעם הנפלא הזה יש את תעצומות הנפש הדרושות. השאלה שנותרת בעינה היא, מה? מה לגבי תעצומות הנפש של המנהיגים?