מועדון הלילה הפריזאי, "מאדאם ארטור", הממוקם ברובע מועדוני החשפנות - "פלאס פיגאל" - איננו מועדון "מן השורה", דוגמת ה"פולי ברז'ה", "המולין רוז'" או ה"קרייזי הורס". לעומתו, נחשבים שלושת אלה האחרונים לשמרניים למדי. "מאדאם ארטור" נועד, מעצם שמו, לבעלי הטעם הפיקנטי. זהו מועדון הלילה הפריזאי הנועז ביותר של ההומוסקסואלים. על בימתו מופיעים, מדי לילה, גברים בלבוש-נשים, כשהם מציגים את מיטב הפעלולים מהווי חייהם.
בתוכנית הלילית העשירה, הנפתחת בשעה 11 בלילה והנמשכת, ברציפות, עד 5 לפנות-בוקר, יכול הצופה לחזות לא רק בחשפנות לשמה של שחקנים מעולים, שהגורל התאכזר להם; הוא יכול גם לחוש היטב את גאוותם של אלה שנגזר עליהם לחיות בשולי החברה והמוכנים לעשות הכל כדי לממש את תשוקתם לחיות כהומוסקסואלים לכל דבר.
ואומנם, חמישים הגברים-נשים, הנוטלים חלק בתוכנית עשירה של ריקודים, חשפנות, אקרובטיקה ובדיחות לשמן - אינם מנסים להסתיר, אף לרגע, את עובדת היותם הומוסקסואלים. הם מצליחים לחשוף לא רק את מערומיהם הפיזיים, אלא גם את סודותיהם הנפשיים הכמוסים ביותר.
האולם הקטן והאינטימי - שלושה מושבים על הבאר ו-12 שולחנות באולם, בני ארבעה מושבים כל אחד - נושא, מדי לילה, אופי קוסמופוליטי מובהק. בלילה בו חזינו בתוכנית, ישבו באולם עשרה צופים מספרד, חמישה ממרוקו, שלושה מבריטניה, שניים מגרמניה, שניים מארצות-הברית ו...שבעה מישראל.
התוכנית מבוססת, בחלקה הגדול, על מגע אישי עם קהל הצופים. מנחה התוכנית, גבר בלבוש-אשה, בשנות החמישים, הוא טרנס-סקסואל לכל דבר. חזהו מצומק עדיין וזריקות ההורמונים שהוא מקבל לא סייעו להסיר ממנו כליל את השיער. שפתיו צבועות בשפתון אדום-לוהט ועיניו מאופרות בירוק-כחול.
הישראלים הנועזים
בפתח התוכנית עושה המנחה הכרה עם קהל הצופים. כשהוא (היא) שומע(ת) כי באולם נוכחת קבוצת-צופים ישראלית, הוא מחמיא לנו ומכנה אותנו "הישראלים הנועזים", כשהוא פותח במחול של הורה סוערת. מחמאות דומות הוא מחלק, ביד נדיבה, גם ליתר "נציגי" המדינות המכונסים באולם הקטן ומזכה אותם בריקודי-פולקלור, "כדי להעלות את המוראל".
בחלקה הראשון של התוכנית מופיעים, בזה אחר זה, גברים שריריים, העוטים פיאות נוכריות וצבועים בכל צבעי הקשת. לגופם שמלות-ערב ארוכות ולצלילי "תזמורת בצורת" - עם מימיקה ופנטומימה מושלמות - הם מזמרים ממיטב השנסונים הצרפתיים. תוך כך הם משילים מגופם את בגדיהם ולעיני הצופים מתגלים גברים לכל דבר.
בחלקה השני של התוכנית, שהיא אולי הצימוק שבה, מופיעות יפהפיות, שלא היו מביישות שום תחרות-יופי בינלאומית. כולן בעלות חזה נשי שופע, פנים ועור חלקים, כתפיים מעוגלות ורגליים חטובות. הן מופיעות על הבימה לצלילי מוזיקה קלאסית ומבצעות סטריפטיז לשמו, שרק בחלקו האחרון מתגלה, לפתע, "התרמית": היפהפיות המושלמות אינן אלא גברים.
בין קטע לקטע מקיים(ת) המנחה מגע מילולי-אישי עם הקהל. כל אחד מהצופים - והיו ביניהם גם קשישים לא מעטים - נשאל על חוויותיו המיניות. ככל שמתמשכת התוכנית - כן הולך ונעלם הסומק מפניהם של הצופים-צופות, "הירוקים" עדיין במועדון שכזה. המנחה אף אינו מהסס לשבת על ברכיו של גבר מן הקהל, תוך שהוא מנסה "לשכנע" אותו לתנות עימו אהבים. הוא אף עורך משאל-בזק בין הצופים: האם מי שהופיע(ה) על הבימה הוא גבר או אשה. בדרך כלל אין הצופים קולעים למטרה, מה שמוכיח כי האמנים מצליחים היטב להערים עליהם בהופעתם.