בבסיסו של רעיון השוק החופשי ניצבת האמונה שהשקיפות וזמינות המידע יגרמו לכך שהיצע וביקוש יווסתו את הדינמיקה של השוק ויובילו אותו לתוצאה הטובה ביותר. נניח לרגע בצד את הצפת המידע, מאמצי השיווק והדיסאינפורמציה שמציפים אותנו ומטילים בספק את כל הרציונל שמאחורי טענה כזו. איך קורה שאחת התוצאות הבולטות של השוק החופשי היא דווקא האיסור המוחלט לדבר על מה שעומד במרכזו? כן, אחד הכללים הנוקשים ביותר שאנחנו נתקלים בהם הוא האיסור לדבר על כסף.
מותר לך להתקין גוגל אדסנס בבלוג שלך, אבל אסור, באיסור חמור, לדבר על זה.
יש לך חוזה אישי, כזה שמסדיר את יחסיך עם המעביד. יש בו סעיף אחד חשוב לאין ערוך מכל השאר, זה שבו מופיע הסכום החודשי שהמעביד ישלם לך. אסור לך לדבר עליו. עם אף אחד.
יש
פוסט די ישן של אורי ברוכין, וטפטוף אחיד של אנשים שמגיעים לבלוג הזה מהתגובה שהשארתי שם. פוסט על שקיפות השכר בשוק העבודה הבריטי. נזכרתי בו, ובתגובה שלי שם היום בבוקר, כשעמוד השער של מעריב הפנה לכתבה על המתנות השוות ביותר לחג שיחלקו חברות לעובדיהן. מסתבר שיש עובדים שיקבלו מסך פלזמה. נשמע כיף, לא הייתי מתנגד. אבל מה זה באמת אומר? על המשכורת אסור לדבר, אבל השי לחג נמרח על עמוד השער. אז היום בצהריים יישבו העובדים באיזה בית השקעות דמיוני ויתלוננו על סט המגבות המהודר שהם מקבלים לחג, בזמן שהמתחרים שלהם נהנים מאלף שקלים בתלושים ומכונת אספרסו יוקרתית. הם לא יבדקו, הרי אסור להם, אם העובדים אצל המתחרה מרוויחים בממוצע אלף שקלים פחות מידי חודש. אם המעביד המתחרה קנה לעצמו שם של נדיב וזכה לאייטם מחמיא בעיתון בעבור עשירית מהסכום שהוא חוסך בתשלום המשכורות שלו.
יתרה מזאת, גם אם יתגלגל לידי מי מהעובדים מידע אמין על המשכורת של עובד מקביל בחברה מתחרה הוא אמור לקבל את הדין. העובדה שיש מי שמשתכר יותר על אותה עבודה לכאורה, אמורה לשמש דווקא כעדות על היעילות של השוק החופשי. כי כל אחד, שוב לכאורה, מקבל את מה שמגיע לו, לאחר משא-ומתן, לאחר הערכות עובדים, לאחר שיקול דעת רציני ומעמיק. ובכלל, מאיפה הגיע המידע? הרי אסור לדבר על כסף. אנחנו פה בעניין אחר לגמרי. אנחנו משפחה, אנחנו ממציאים מחדש את האינטרנט, אנחנו יחידה מובחרת, יש לנו אלגוריתם מהפכני, יש לנו חדר כושר מאובזר, אבל למה לעזאזל אתה מתעקש לדבר על כסף?
במגזר הציבורי דווקא מדברים, הנה שוב התפרסם הדו”ח השנתי הזה, זה שאמור לגרום לנו להתפלץ. אז כמות לא מבוטלת מהבכירים ההוללים התגלו כרופאים בתפקידי ניהול בקופות החולים. כאלה שמן הסתם ויתרו על קליניקה פרטית שבה יכלו לגלגל סכומים גבוהים אף יותר. אני לא חושב שצריך לרחם עליהם, ומן הסתם יש להם סיבות טובות לבחירה הזו, חלקן גם לטובתם האישית. אבל כשאת הידיעה הזו אנחנו מקבלים מהפנים המוכיחות והמזועזעות של מיקי חיימוביץ’ עם חוזה המיליונים שלה ושכר שהבכירים האלה רק מתחילים להתקרב אליו, אני כבר חייב לגחך. ולפני שמישהו יבוא ויזכיר שערוץ 10 הוא גוף פרטי כדאי לזכור גם שההקלות שהזכיינים סוחטים בכל פעם מהרשות השנייה הן על חשבוננו. שהם מתחמקים מלעמוד במשימות שלקחו על עצמם ושלשמן הוקצו להם משאבים מטעם המדינה.
גם בשוק ההשקעות המתעורר של ישראל מותר, וחובה, לדבר על כסף. כך קורה שמוסד הימורים המתחזה לבית השקעות מתוחכם באמצעות שם עם ניחוח היי-טקי ונפנוף במושג ה”מינוף” מזמין מעל גלי האתר את המאזינים שפשוט “ידעו שהדולר הולך לעלות” להשקיע אלף דולר ולהרוויח כאילו השקיעו מאה אלף, ומה לגבי מאזינים שפשוט “ידעו שהרולטה תעצור על אדום” להם לא מגיע משהו? אבל האבסורד הגדול באמת מגיע רק בסיום הפרסומת, בין המצטרפים למוסד ההימורים יוגרל גם, שימו לב, ג’יפ האמר לשנה. קצת קשה לי לאפיין את הפרופיל של מי שג’יפ האמר נשמע לו כמו פרס אטרקטיבי (אולי למג”דים במילואים), אבל ג’יפ האמר לשנה כבר משאיר אותי חסר מילים.